PDA

צפייה בגרסה מלאה : פרסום עשר החפצים-פרק 2-עניים חשוכות



Benatar
09/10/13, 17:27
אז הספקתי לעשות חלק 2 היום :)

רצתי.לא שמתי לב לסביבה.קילומטר.שתיים.שלוש.ע שר.רצתי.
רצתי עד שנתקעתי במשהו. תיקון-מישהי.קמתי.הסתכלתי עליה.
זאת הייתה נערה,נראת בערך בגיל שלי.שיער בלונדיני ארוך וחלק.היא נראתה קצת יותר נמוכה ממני.היא לבשה סוודר צמר צהוב ומכנסיי ג'ינס קצרים.
הושטתי לה יד. "את בסדר?" שאלתי."כן." היא ענתה.היא קמה בכוחות עצמה. "מי את?איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?" שאלתי.
"אני דיאנה.מי אתה?" הסתכלתי לה בעיניים וראיתי שהן אפורות.מוזר...
"אני מקסי.למה העיניים שלך אפורות?" ברגע ששאלתי את זה התחרטתי על זה.היא נראתה קצת עצובה.
"ס..סליחה,לא התכוונתי..."
"זה בסדר.שואלים את זה הרבה.אני עיוורת.התעוורתי בגיל 13 בערך.תתאר לי.איך אתה נראה?"
"טוב...אני קצת יותר גבוה ממך,עם שיער שחור קצר,עיניים כחולות,צבע עור לבן ו..."
"זהו." היא התפרצה לדברים שלי."זה מספיק.אתה בסדר?"
שמתי לב שירד לי קצת דם במרפק בגלל כל הנפילות."יורד לי קצת דם.אבל זה בסדר."
"בוא איתי,אני יכולה להביא לך פלסטר."
"לא,זה בסד..."
"זה יכול להזדהם" היא אמרה והתחילה ללכת לכיוון שלי. "קצת עזרה בבקשה?" היא אמרה.
"אה..כן,כן." אמרתי ועזרתי לה ללכת.
"הבית שלי ברחוב דיגלט [פוקימון!גוטה קאץ' אם אול!] בית מספר 13."
"אה,כן,אני רואה אותו." אמרתי והמשכנו ללכת.שהגענו לשם היא אמרה לי שמפה היא יכולה להסתדר לבד ונכנסה לתוך הבית.
הבית היה בית קטן,עם קומה אחת.החצר קטנה הייתה רק אדמה.
נכנסתי לתוך הבית וסגרתי את הדלת.הבית היה חשוך לגמרי. "יש פה אורות או משהו?" שאלתי.
"לא!" שמעתי אותה צועקת מהמשך הבית. "רק חכה שם!"
חשבתי לנצל את ה"מתנה" הקטנה שלי וציירתי נר דלוק.הנר הופיע מאחוריי.לקחתי אותו והארתי לכל הכיוונים.אין משהו מיוחד.
רק רצפה מעץ וכמה רהיטים.היא הגיע עם הפלסטרים כעבור דקה.
"מאיפה השגת נר?" היא שאלה.
"איך את יודעת שיש לי נר?"
"זה שאני עיוורת לא אומר שאני לא יכולה להרגיש חום,אתה יודע."
"אז...זה לא בדיוק נעים לי,אבל...איך בדיוק נהפכת לעיוורת?"
היא הפילה את הקופסה עם הפלסטרים.שהסתכלתי ראיתי שהיה כתוב עליה בברייל.
היא הזילה דמעה.
"הכל התחיל בגיל חמש.אמא שלי חלתה במחלה לא ידועה.לא היה לנו מספיק כסף כדי לשלם את הטיפול."
הקול שלה נעשה שברירי בעוד היא מדברת.
"שאבא שלי ואחי הגדול ניסו לטפל בה,הם חלו במחלה גם.המשפחה המורחבת שלי הייתה קטנה מאוד,רק דודה וסבא נשארו."
היא התיישבה על כיסא ליד והמשיכה לספר.
"הדודה באה גם לטפל בהם,אבל גם היא חלתה.שהייתי בת 11 כולם מתו.כולם חוץ מסבא.סבא שלי טיפל בי,אבל הוא היה מתעלל בי."
היא התחילה להזיל עוד ועוד דמעות.
"הוא כלא אותי במרתף החשוך במשך ימים,והביא לי קצת אוכל ומים.הוא אמר שאני הבאתי את המחלה על המשפחה.פעם אחת,בגיל 13...הוא כלא אותי כמה חודשים."
ראיתי שהיא התאפקה לא לבכות יותר ממה שהיא בוכה עכשיו.
"אחרי שהוא סוף סוף שחרר אותי,האור היה כל כך חזק שהתעוורתי."
וואו...זה הסיפור הכי עצוב ששמעתי אי פעם....
"שירותי הרווחה לקחו אותי ממנו,אבל הם אמרו לי שאני יכולה לסתדר לבד והשאירו אותי לבד..."
היא אמרה .שמתי לב שהיא מתופפת על השולחן בקצב מסויים.אחרי חצי שעה בערך היא נרגעה.שמתי את הפלסטר והתיישבתי לידה.
ואז,הייתה דפיקה בדלת.פתחתי את הדלת.
ותנחשו מי היה שם.
מרגרט.
המשך יבוא...

אז..איך יצא?

Aang
10/10/13, 10:44
שמת דגש על דברים שאמרתי לך, אבל עדיין יש אלמנט של מהירות וחוסר הבנה.

למה הוא אמר שהוא 'אף פעם לא ראה אותה'? הוא גר בעיר? או בישוב קטן.
ולמה הוא פותח את הדלת בבית שלה? בבית שלה!
ועם מי היא גרה? היא בת 15 (כנראה שלא, אני מהמר שהיא או רוח רפאים או לוחמת אפית בת אלמוות).
ואיך לעזאזל היא נראת?

בקיצור: פרטים פרטים פרטים.