PDA

צפייה בגרסה מלאה : משחקי השען- חצות היום. פרולוג.



Aang
27/06/13, 11:08
פורלוג לסיפור שאני כותב שהבטחתי עוד כאן (http://www.icydier.co.il/showthread.php/22853-%D7%9B%D7%95%D7%97-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-16-%D7%93%D7%9D-%D7%A7%D7%A8-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%91).



תום

נקישת המתכת אחת בשנייה מהדהדת ברחבי הזירה בעוד הלוחמים הנועזים מכים בעוצמה ביריביהם.
להכות. לחמוק. לדקור. לחמוק. לחסום. להכות. לחסום. להכות...
תום הביט ביריבו במבט שלו בעוד הוא מתחמק מאבחות החרב שהוא משגר עליו. הוא חיכה לזמן המתאים, הוא תמיד היה מחכה, והוא תמיד היה מנצח. השמש כבר החלה לעלות במעלה השמיים אבל מסדר שור העולם כבר החל באימונים היומיים שלו.
יריבו, אוראס שן-לילה, היה נחוש לנצח בקרב הזה יותר מתמיד. לא פעם תום השפיל אותו בקרב חרבות.
עייניו הסגולות של תום התמקדו בתנועת ידיו של אוראס ובמקביל
בנקודה בה מביטות עיניו. הוא חיכה די זמן, ואוראס הזיעה כמו חמור, רק עוד קצת...
אוראס המתנשף לא היה מסוגל יותר. הוא הנחית מכת חרב אדירה על ראשו של תום שמקרה הטוב ביותר הייתה משתקת אותו לכל חייו, אך הוא לא היה שם. חרבו של אוראס הועפה באוויר ונחתה מאחורי. תום הוכתר כמנצח, כמו תמיד.
בחיוך זוהר הוא עולה על חבריו היושבים על ספסלי האבן שמסביב לזירה. הגדול שבניהם- אדומנד חץ-רעל - פורע את שערו השחור והחלק בחיבה. במסדר העולם אתה מחולק לקבוצות- בצורה אקראית לחלוטין לפני שמודעים ליכולות שלך. תום נבחר לזאבים- אחת הקבוצות היחידות המסדר שערבבו בנים ובנות, ולוחמים וקוסמים.
״נצחון מרהיב״ אמר אדומנד ״זה תרגיל חדש, תום?״ הוא שאל בחיוך.
תום לא הספיק להגיב. הוא הופל ארצה על ידי 100 קילו של שרירים ועצמות.
״אוראס״ הוא צרח בכעס מפיו בעודו נופל.
"אני אהרוג אותך" הוא צעק. גרול ורעם-דוב, שני נערים מגודלים מהשוורים- הקבוצה שלה אוראס השתייך, תפסו אותו בשני ידיו וגררו אותו משם. תום דימם מהאף והפה, אך הדבר הבולט ביותר על פניו היה החבורה מהמכה שעל לחיו הימינית.
לתום אפילו לא היה זמן להגיב- השעון צלצל לשתיים עשרה ופעמוני שעת החירום הופעלו. במבט שואל, בפה מלא דם ואף שבור רץ תום עם כל שאר האנשים שהיו בזירה לעבר אולם האספות.

ליאנירד-

הספרייה הגדולה של המסדר חולקה לנושאים וקבוצות למידה ישבו בשולחנות ולמדו את ההיסטוריה של העולם, את תורת הקסם ואף התנסו מידי פעם בקסם אמיתי.
ליאנירד ישבה בשעמום ובהתה בחלון בעוד חברותיה קוראות ספר או מתרגלות כשפים פשוטים. היא לא הייתה למדנית גדולה אבל הקסם זרם בעורקיה והיא נהייתה לקוסמת מחוננת. מבלי משים היא לקחה את ידיה והחלה לסרוג חוטים מאור שיצרה בעזרת ידיה. האור נעלם והפך למתכת שיצרה נזר ארוג. היא העיפה את הכתר לפח ויציאה החוצה, לשאוף מעט אוויר. מרחוק שמעה את נקישת החרבות וקריאות העידוד. היא חשבה על קרבות, על דם ועל מוות ונתקפה בחילה. אך נשימה עמוקה הרגיעה אותה. ליאנירד הייתה להוטה להילחם- שכן, קוסמי המסדר למדו קודם כישוף ורק לאחר מכן שימום בנשק, אם כי לא מקיף כשל הלוחמים. אבל כל המחשבה הזאת על ההרג עושה לה בחילה. לא כי היא חלשת אופי, אמונתה היא שצריך להגן על עצמך עם החרב, לא להרוג. היא הסתובבה ברחבי האולמות עד שהגיעה לאולם המרכזי, שבו נערכות האספות. היא לה הייתה צריכה לרוץ כששמע את הפעמונים. היא הביטה למעלה, אל מגדל הפעמון. אף אדם לא עמד וצלצל בפעמון אבל הוא המשיך לנקוש.
לולאת זמן מחשבה הבזיקה במוחה ונעלמה מיד.
מישהו היה שם למעלה, משהו, שעשה את זה.
מלמטה הפעמון היה נראה מוזר, מלוכלך.
היא עלתה במדרגות במהירות ונעצרה כשהריחה את זה. ריח של דם. מחליא. מתקתק. חולני. היא כמעט צרחה כשראתה אותו נוזל במדרגות, אך המשיכה לעלות, מפחדת מה תגלה שם.
היא דילגה שתי מדרגות שתי מדרגות, והצטערה על כך. היא דרכה בדם והחליקה בו. מרוחה בדם היא כמה ופסעה שני צעדים ואז צרחה. איש הפעמון. האיש חסר השם- שכב בפישוט איברים על הרצפה וראשו חסר, קשור לגולת הפעמון ונוקש בקול צלצול המוות שלו.

אלדור-

אלדור, הנשיא הראשי, נמנם לו על ספסל בגנו הפרטי.
הגן היה המוקם היפה ביותר במסדר. עורבנים מצייצים ומכל עבר פרחים ושיחים. ריח אביבי עמד בגן והשמש ליטפה את טיפות הטל מהבוקר.
המוות מגיע, לחש קול באוזניו. הוא ראה אתו, דמות בברדס שחור שעל חזהו מודפסים שני מחוגים נוזלים בצבע אדום בוהק.
הוא ידע שזה יקרה, מאז שהפך לחוזה הוא ראה את מותו וידע שימות היום אך לא בלי קרב.
היצור לחשש לכיוונו. ׳מצא מותך׳ הוא שמע במחשבותיו. אלדור חייך חיוך פשוט, כאילו נמצא מול חבר וותיק. חרב אדירה הגיחה מהאוויר וחסמה את מכתו של היוצר שבברדס. אלדור תפס בחרב בכוח והכה ביצור. הקרב היה מהיר, אלדור תקף והיצור התגונן. זה המשיך כך לזמן מה. שני יצורים רוקדים ריקוד של מוות כששריקת העורבני מלווה אותם. היצור נסוג. התחבא מאלדור בין השיחים. איכשהו הזמן האט, נראה שזה בוקע מתוך קמע שהיה על צווארו של היצור בברדס. הוא העיף את החרב מידו של אלדור. הנשיא כרס על ברכיו, ספק משמחה ספק מכניעה.
הנשיא אלדור רם הדרג עצם את עיינו כאשר קול שיסוף מחליא קטע את שריקת העורבני.

המצלצל בפעמון-

הוא הלך לכיוון גנו של הנשיא. הנשיא חייב עליו לצלצל כל יום בשעה 12 והיה עליו להעיר את הנשיא משנתו
מחשבותיו נדדו לעברו הרחוק. לרצח ולפשעים שביצע. הוא חייך חיוך מריר והמשיך לפסוע.
הוא הגיע לגן, לספסל האהוב על המנהיג, משם היה אפשר לראות אותו. הוא היה שם, חסר קרקפת ודם שחור נוזל מראשו. במקום שבו היה אמור להיות מוחו, לא היה כלום, רק דם. הוא נדרך מיד. אימוניו מהעבר הרגילו אותו לזה ובכל צעד שעשה הסתכל לאחור. הוא מיהר לאולם האספות, לצלצל בפעמון.

קללות, שיבוחים, מכות, הצעות לשיפור וסתם תגובות כמו וואו או גרוע יתקבלו בברכה. XD

Emollient
27/06/13, 11:55
אני אקרא אחר כך - אבל שאני מסתכל על זה זה ניראה ארוך - אמור להיות מטח לדעתי ...

Aang
27/06/13, 19:11
אם לא יהיו תגובות אני לא אמשיך לפרסם, וחבל.

Petrichor
29/06/13, 21:48
כן תפרסם~ נשמע טוב

Aang
01/07/13, 11:20
טוב. אני עובד על הפרק הבא.
וסתם ככה אני אשמח לעוד תגובות.

Darkness2nd
03/07/13, 12:51
די מעורפל...