PDA

צפייה בגרסה מלאה : לוחמי אנימות- הקומיה המטורפת למכורי אנימנגות!



DandiChan
08/01/13, 02:10
אהלן! סיפור קליל לשבירת השיעמום. מוקדש בזאת לחובבי מייפל סטורי, חובבי אנימנגות, מרפרפים מגגלים או סתם אנשים שהגיעו לכאן בטעות.
קריאה מהנה-


שומרי האנימות, פרק 1


"לאאאאאאאאאאאאאאא!!!!"
דניאל השפריץ את כל תכולת השוקו שלו ורעות נפלה מהכיסא.
הם קמו והביטו זה בזה בבהלה. "אבנר!!" זעקו בהתאמה.
הם דהרו אל המסדרון ושברו בבעיטת ניג'ה את דלת החדר של אבנר, ונ פנימה, מסתובבים סביב עצמם באגרופים קמוצים. "איפה הוא?? איפה התוקף?!!!"
אבנר רק בהה בהם, כרוע ברך על הריצפה והרים אליהם לאט לאט את לוח השנה. "מ.. מחר," יבב. "אני בן שמונה עשרהההההה!!!"
השתררה שתיקה.
"..אוקיי," אמר דניאל. "אז אתה רוצה שאהרוג אותך עכשיו, או מחר?"
"א-ת-ה יודע," תפס אותו אבנר בצווארון החולצה וטלטל אותו. "שמגיל עשרים המוח מפסיק לעלות קילוגרמים ומתחיל לרדת??"
"זה נפלא," אמרה רעות. "אבל מה אתה רוצה מהחי-"
"את יודעת," עבר לתפוס את צווארון החולצה שלה. "שטכנית יש לנו עוד חמש עשרה שנה להיות בעלי עור חלק ואנרגטיים פיזית?!"
"פיצה!" הופיע השליח בדלת החדר. "מצטער שבאתי עד לכאן ולא חיכיתי ב-"
"אתה יודע?!" התנפל אבנר על הבחור. "שפחות מעשרה אחוז מהקהילה הישראלית ממשיכים לקרוא מאנגות אחרי גיל עשרים וארבע?!?!"
"הצילו-" הבחור ברח מהחדר ואבנר רדף אחריו, "אתה יודע שהאדם גנטית מגיע לשיאו ב.." קולו התעמעם באופק.
"או," אמר דניאל. "אז זה העניין. ידעתי שמשהו הטריד אותו לאחרונה."
"איזה מטומטם!" צנחה רעות על הספה. "מה הוא מלחיץ אותי עכשיו שנייה לפני שאני מתגייסת לשירות לאומי?! ממילא יש לי מספיק אובססיה משלי לחשוב על הדברים האלה, אני לא צריכה שיצטרפו אלי!"
"אבל מה את רוצה? הוא צודק." צנח גם הוא על המיטה של אבנר, אבול. "אנחנו החננות היחידות בכיתה יב' שעדיין לא נגמלו ממשחקי מחשב ומהבועה שלהם עם האנימות, במקום להיכנס כבר לחיים האמיתיים."
"די, אל תלחיץ אותי!" היא הושיטה יד אל חוברת 'מגרש השדים הכחול' וחיבקה אותה. "איט דאט, וו'רלד, אני לא צריכה בגרויות! אני לא צריכה פרנסה! יש לי את רין אוקומורה החמוד והדימיוני מול העיניים, וזה מספיק כדי להחזיק אותי לכל החיים."
"וגם מזה את תצטרכי מתישהו להיגמל," זקף לעברה אצבע.
"לעולם לא!!" הוציאה לו לשון ואימצה לליבה את החוברת.
"כן, זו הגישה, אחותי."
"נו מה אני אעשה! הרבה יותר כייף להיבלע לעולם של לופי, ואיצ'יגו, וחרבות וקרבות יפניים עם גיבורים מטופשים שסופגים את העצבים של כל הדמויות המשניות, מאשר להתעורר כל בוקר ללימודים שאני לא מצליחה אף פעם להתרכז בהם ולחברה שאני אף פעם לא מסוגלת להבין! למה אנחנו זן כל כך נדיר?? למה אנחנו השרוטים היחידים!"
"טוב, אל תגזימי. ואת לא באמת רוצה להיות בחברה המטרידה והגסה הזו של היפנים. לא מפריע לך קצת שעל כל דבר קטן שם מרביצים לבן אדם על הראש?? אני לא הייתי רוצה לגדול בבית כזה. זו תרבות ה'חרקירי' במקור! אל תבלעי את החיוכים החמודים של הגיבורים הראשיים ואת קלישאות ה'נקאמה' שלהם, המאנגות מלאות באנרגיות שליליות ואפלות של תרבות מושחתת, אפורה וקשת היסטוריה!"
"כן.. ובדיוק זו הסיבה," הרימה ידיים כמציגה אותו לראווה. "שאתם מדרדרים אותי חברתית."
"מי שמדבר, גברת הקצנות."
שלוווווווופ.
אור זוהר הציף את החדר, ולקח להם כמה שניות להבין שזה בוקע מהמאנגה של רעות, שהתחילה לרחף באוויר מולם.
"הולי שייייט!!!" צרחה רעות, מצביעה עליה. "זה חי!!"
"מה הולי שיט?!?!" נבלע דניאל מתחת למיטה בחיפוש אחר האייפון. "סתמי ת'פה ותעזרי לי לצלם את זה ליוטיוב!!"
"טוב, הוא ברח," הופיע אבנר בפתח החדר. "אין היום פיצה. היי," הסתכל על החוברת. "לא זכור לי שזה אמור לעוף."
"העיקר זה לא מוציא אותך מהעשתונות?!!!" נבחה רעות.
האור בהק, והסתחרר, והתערבל, והתקרבל-
"התקרבל?! מתי לאחרונה כתבת משהו?!!"
וצרב אותם בחום לוהט ושורף באודם צורחים בייסורים-
"עעעעייי! טוב טוב! סליחה!! תעברי כבר למשפט הבא!!!"
ולאחר שהתפוגג- ראו לתדהמתם לנגד עיניהם רוח בת מרחפת באוויר, מוגדלת בפרופורציות של דמות יפנית מצויירת, לבושה קימונו וחרב סמוראית על גבה. היא הייתה עצומת עיניים והצמידה את כפות ידיה. "נבחריי," ניגנה בקול עמוק ומלכותי. "הנני הרוח המאנגקית של סיפורי יפן. ראו בכך אות היא לעולם בזימוני אתכם, נתיני ממוצא ה-" היא פקחה עיניים צהובות ענקיות והסתכלה עליהם בציפיה.
הם החזירו לה מבט תמה.
"נו? מאיזה מוצא אתם?" שאלה באדיבות.
"אה.." הסתכלו השלושה זה בזה.
"אשכנזי למחצה.. אני מניח?" אמר דניאל.
"אשכזני למחצה? האם זה סוג של שד למחצה?"
"טוב, בערך," אמרה רעות. "הם עדה ערפדית עם עור שנשרף בשמש ואוכלת ארוחה בזרת ובמפית כמו אזרחים משנות השישים."
"באמת? הייתי בטוחה שהגעתי לעולם האנושי. אבל גם ערפדים ואנשי זאב דרושים למשימה."
"גם זאבים יש לנו," הצביע אבנר על רעות. "היא תמניה פראית לכל דבר."
", ," אמרה רעות. "פעם הבאה אני לעולם לא מבקרת אותך בבאר שבע."
הרוח החווירה. "מה?!!!"
"מה?" שאלו.
"לאן הגעתי?!!"
"תל אביב," אמרה רעות.
הרוח צרחה באימה. "מהההה?!!!! אני בישראל??!!!? אני בישראל כוסעמ#$@#!@#$ -" היא צללה וניסתה לחזור לחוברת.
"תפסו אותה!!" צרח דניאל. השניים התנפלו עליה יחד איתו. "אל תתנו לה לברוח!! עד שסוף סוף קורה כאן משהו!!!"
האור בהק שוב, והדמות נמשכה אל תוך המאנגה בעוד הנערים שתפסו אותה בקצה חולצתה נשאבים יחד איתה.
"לאאאא!!!" צרחה רעות. "במחשבה שנייה אני עם נעלי בית!! עכשיו הרפתקאה שלמה אסחב איתם!!"
"עצרי!" צעק דניאל. "האייפון, אני חייב לצלם את כל מה שנמצא שממממאאא-"
והם נעלמו, בקללה משותפת של "קסווווווווווווווו-", נבלעים אל תוך המחברת שנפלה אל המיטה, כמו כלום לא קרה.


זיייייייייייייייייייפ-
הם נחתו בעוצמה על הארץ בערמה של ידיים ורגליים.
הרוח ניתקה מהם מיד וריחפה מולם, מעלה אדים מרוב זעם.
"ישראל!!" צרחה. "מכל המקומות נתקעתי בישראל!! יהודים מטונפים, איך אתם מעיזים להידבק אחרי אל העולם הדימיוני?!!!"
"בואנה-בואנה-בואנה?!!!" צווחה רעות, מעיפה מעליה את אבנר וצועדת אליה באגרופים קמוצים. "ובדיוק איזה חלק בפרצוף האנטישמי שלך את רוצה שאפרק!!"
"לאאאא-" התנפלו עליה אבנר ודניאל מהצד, מצמידים אותה לריצפה. "שלטי בעצמך!" יללו בתיאום. "אל תעשי משהו פזיז! את לא יודעת מה היא מסוגלת לעשות!"
"ארררררגגגג רדוווווו ממני-"
"המ," אמרה הרוח בהרהור, מצמידה את כף ידה אל סנטרה. "מצד שני..."
הם הפסיקו להתקוטט והרימו אליה מבט. "..מצד שני?"
"מצד שני..." היא ריחפה סביבם, אומדת אותם במבטה. "...כן," אמרה פתאום, פניה קורנות. "כן!! זה זה!! מצאתי!!"
"הא??" ענו במקהלה.
"כן!! זה זה!! דפוס החבורה היפני האידיאלי לצורך המשימה!!!"
דניאל בהה בה. "שוב- הא??"
"המשקפופר החנון!" קראה, מצביעה על אבנר. "הבת היחידה בחבורה, העצבנית והבריונית!" הצביעה על רעות, שפלטה 'היי!'. "המנהיג הלא מעניין!" הצביעה על דניאל. "וביחד- שלישיית הגיבורים של הסיפור!!"
"אני לא חושב שהבנת," אמר דניאל. "כשאנחנו בעברית אומרים 'הא???' אנחנו לא הוגים צליל הסכמה, אנחנו באמת פשוט לא מבינים כלום-"
אבל הרוח כבר לא הקשיבה, והסתחררה מעליהם, שולפת את חרב הסמוראי שלה ומתחילה לדקלם לחשים.
"אוי לא, חבר'ה, אני חושב שהיא עומדת להרוג אותנו," אמר אבנר.
"אתה ?" אמרה רעות. "להירצח על ידי רוח סמוראית בדיונית? זו בדיוק הדרך הכי מגניבה ומעניינת למות שחלמתי עליה מאז שהייתי קטנה!!"
"אלילי!" קראה הרוח. "שימעו תפילתי, הזינו-"
"הלו, הלו!" קרא דניאל. "אנחנו מאמינים רק באל אחד, עזבי אותנו מאלים יפנים! זו כפייה דתית!"
"-את מטרתי! מלאו משאלתי!"
"לא שומעת, החנטרישית."
"ותנו לשלישיה זו מכוחותיכם להצלת היקום!!!"
קרן אור בוהקת בקעה מחרבה, יורדת אל החבורה הנבהלת ומאירה אותם בשלל צבעים.
"מצויין!" אמרה רעות, טובלת בבועת אור וורודה ומסנוורת. "בעיה אחת ירדה על הפרק- אקבל נעליים אחרות." ולאחר שתי שניות- "מהההה?! עדיין יש לי נעלי בית!!"
"זה נעלי סמוראי, פוסטמה," אמר אבנר, מפרפר מאחורי בועת אור בצבע ירוק בהיר. "אם היית פחות קוראת פרוטס באסקט ואוו נו אקסורקיסט ויותר להיטים פופולארים נורמאלים כמו בליץ'- קסוווווו!" צרח, מסתכל על הלבוש שלו. "קיבלתי שימלת לוחם יפנית בעצמי!!"
"אין לכם זכות דיבור.." רגן דניאל בתוך הבועה הצהובה שלו, מסתכל למטה. "אני קיבלתי.. קימונו."
"נבחריי!" נעמדה מולם הרוח, נותנת השתחוות יפנית. "כעת, כשקיבלתם את כוחותיכם, אנא צאו למשימתי המתבקשת ותקנו את הסיפור!"
"לא תודה," אמר דניאל. "אנחנו קוראים מאנגות כדי לשמוח לאיד על הדמויות שהן חוטפות ונפצעות בעוד אנחנו שוכבים ללא פגע בחדרנו ואוכלים צ'יטוס. אנחנו לא באמת רוצים להיכנס לסיפור."
"ובכן," אמרה הרוח, מצמידה את כפות ידיה ומביטה בהם בארשת פנים שמיימית. "נדפקתם. ביי!"
היא נעלמה בהתפוגגות עשן.
"רגע! הלו רגע!!" צעקה רעות, מנופפת בידיה במקום שהרוח נעלמה. "מה עם קצת הסברים? הוראות?! מה אנחנו אמורים לעשות פה!!"
"שיט," אמר דניאל. "היא שכחה לגמור את התפקיד שלה!!"
"מה נעשה?" צנח אבנר לארץ. "אנחנו לא יכולים לא לחזור, ולא לצאת למשימה."
הם הביטו סביב, מיואשים, מוקפים בשממה מדברית ואדומה.

Dambo
10/01/13, 15:55
מחכה לפרק הבא 3:

ומלא מהפורום לא כאלה ~:

Benatar
11/01/13, 09:27
הרוב פה משחקים מייפל סטורי רק בשביל הכיף ולא מכורים לזה בכלל,ויש פה אפילו כאלה שלא משחקים (אבל שיחקו),אז לפחות תכבדי :ouh:
וחוץ מזה איזה סיפור מושקע!וואו!

DandiChan
11/01/13, 10:25
מההההה איך הגעתם לזה מי אמר שמי שמשחק מייפל סטורי מכור?? אמרתי את זה על עצמי o_________O
לא התכוונתי לפגוע, לא היה לי מושג שככה מבינים ממה שכתבתי. ממש לא חושבת שכל הקהילה פה מכורים, אמרתי את זה בצחוק לאלה שכן, זהו.
such a cold world!! :T_T:

Dambo
12/01/13, 16:29
חחחחחחחחחח באמא את גזורה

-Yoad-
15/01/13, 15:37
וואו כמה זמן לקח לך לכתוב את זה פה?, באמת סיפור מושקע ויפה

DandiChan
16/01/13, 20:28
המ, שמחה שנהינתם! ^.^
קיצור, אם למישהו בא את ההמשך המוכן:
פרק 2 - סיפור מתחיל! אל הוואן פיס, פרישת דרכים?!

"לואאאאאארגגגג!! אני שונאאאאת אותה!!!"
"כן, ז-ה מעודד אותי עכשיו, רעות." גנח אבנר מושפל ראש, אחרי כשעתיים שהם הלכו במדבר האדום והשומם גוררים לבוש קימונו. "בשיא הקלחת הרותחת מתחת לשמש הלוהטת במדבר, להיקלע לקלחות הרותחות שלך עם דמויות שהן עכשיו אפילו לא קיימות, אז שושי."
"אמא ש'ך שושי!!"
"ככה באמת קוראים לה."
"טוב חבר'ה, אני חושב שאתם באמת מתחילים לצאת מדעתכם, אם לא תפסיקו עכשיו עוד תהפכו קורבן לפאטא-מורגנה הקלאסי שמופיע בסיפו-"
"עעעעעעע!!!! אני לא מאמינה, גלידההההה-"
"או, נהדר."
"איזה סיפור בכלל אתה חושב שאנחנו צריכים לתקן??" סח אבנר אל דניאל, מאחוריהם ברקע רעות שוחה בתוך ערימות חול ומנסה לתפוס אותן בכפית דימיונית, ומתעשתת.
"אין לי מושג, אבל-"
"זה לא ברור?" קראה אליהם רעות, עיניה זורחות. "אנחנו בתוך המאנגה שלי, מגרש השדים הכחול! יאאא נפגוש את רין ושיאמייי-"
"אל תהיי בטוחה בכך," אמר דניאל, מצביעה על זיקית ירוקה בודדת שהגיחה מתוך החול. "תיסתכלי על סיגנון הציור. זה אודה."
"מה?? אנחנו בוואן פיס?!!" זעקה רעות. "לאאאא! אני שונאאאת את נאמי! רק עוקצנות ומתקפי זעם כל הזממממן-"
"מצחיק שאת אומרת את זה.. כשהיא בעצם כמעט מבוססת עליך.." מלמל אבנר חרישית, אך שכח שגם המילמולים שלו נראים על גבי בועת ציטוט של קומיקס ורעות פערה פה זועם בעודה קוראת את זה וניגשת לכסח אותו.
"כנראה כל המאנגות מחוברות ברשת מסויימת שמקשרת בין כולן.. לכן הגענו לסיפור שונה.. אוח, מה בכלל היא מצפה שנעשה כאן.." אמר לעצמו דניאל בהרהור, מאחוריו אבנר הבורח ורעות מתרחקים באופק. "איזה כבר סיפור אנחנו יכולים לתקן.. ככל שאני חושב על זה, ה- הוווווי!! חבר'ה!!! אל תתרחקו!!!! אסור לנו להיפרד!!"
"ארררגגג!!" זעקה רעות, מנופפת באגרופים לאוויר ומעלה להבות זעם. "אני עייפהההה! חם לייייי! לכי לעזאזל, לוחמת סמוראית, את עם המותן הצרה והאף הקטנטן וכל הפרופורציות ההזויות שגורמות לכל הקוראות המתבגרות להזיל ריר ולקנא-"
"אהההה!" קראו אבנר ודניאל, מצביעים עליה משתנקים. "עשי את זה - עשי את זה עוד פעם!!"
"..מה."
"את זההה!! עלית בלהבות עכשיו!!"
"מה, את- זה? קסווווו!!" הדגימה שוב.
"וואוווווווווו!!!" צרחו הבנים בהתלהבות. "יש לנו מתקפת גחלת צ'ריזרד אפילו ללא סיוע בנשק!!!" צווח דניאל.
"מה נראה לכם עוד אנחנו יכולים לעשות?!" קרא אבנר. הוא הרים עיניים למעלה בהרהור, ואז צנח לריצפה וטמן את ראשו בבירכיו, מעליו עולים ענני דיכאון וממטירים עליו גשם. "הו זה אבוד.. הכל אבוד.. אני בן שמונה עשרה.. לעולם לא יהיה צעיר שוב.."
"ואווווווו!!!" הריעו דניאל ורעות. "תעשה משהו, תעשה משהו!" טלטלה רעות את דניאל.
"אאאאאה... הוא, יאאא! קדימה רעות ואבנר, בוא נתגנב לחדר המורים!" הרים אגודל אל על, וכוכב זורח הופיע מעל האגודל.
"וואווו- אמ.. זהו?" אמרו רעות ואבנר.
"סתמו."
"מה זה?? של א-ב-נ-ר יותר מועיל.."
"ארררג, לורוסאי לורוסאאאי!! היי.. אתם שומעים את זה?"
הם השתתקו והאזינו.
רעד עבר באדמה, ולאחר כמה שניות עלה באוזניהם קול מנוע הולך ומתחזק.
"דוקואאאאאא-!!" צרח אי שם הנוסע המתקרב.
"קיייייאאא!!" צעק אבנר וטלטל את רעות ודניאל. "תקשיבו, חייבים-"
"מה קייייא!!" צרחה רעות, עדיין בטינה לסמוראית. "אנחנו יהודים גאים בעלי לבוש ושפה מסורתיים, אנא ממך צרח 'יווווווא' כמו ישראלי ראוי לשמ-"
"תקשיבי!!" הבהיל אותה בפניו המבועתות. "אנחנו חייבים לברוח!! כלומר אני ממשיך לדבר בעוד המכונית ממשיכה לנסוע לעברינו אבל טכנית עדיין לא עברנו דף במאנגה אז אני יכול להמשיך לדבר בלי שהמכונית תזוז מהרקע- קיצור- חייבים לברוח כי- אנחנו בוואן פיס ואנחנו בסכנה גדולה!!!"
"למה-?" פלטה, מתחמקת בזמן הצידה יחד איתם בזמן שהמכונית סגנון תקופת שנות השיבעים כמעט דורסת אותם, ועוצרת.
"בגלל-!" זעק אבנר שמוט משקפיים, והצביע על שני הגברים שעלו מהמכונית. "שכמו שאמרתי- אם היית טורחת לקרוא להיטים פופולארים היית יודעת שבוואן פיס - הגיבורים לא טובים!!!"
שני הגברים, אחד מהם צעיר יותר בעל כובע קש, נחתו מהמשאית. "הוי!" עלז הנער.
"דאלדא?" השיב השני ירוק השיער, ללא התלהבות.
"מה, היא צוחקת?!" נבחה רעות והביטה בבועת הקומיקס מעליהם כדי להבין את מה שאמר. "איזה לא נ-ו-ח זה.. טוב, אנחנו במאנגה ולא באנימה מדובבת, אין מה לעשות.."
"אוקיי, חבר'ה?" אמר אבנר. "לא משנה מה קורה, אל תגידו את המילה 'ג'ואיז'! טוב?"
"קודם כל, יפה שאמרת את זה עכשיו בעצמך, דבר שני- למה?? הם לא אמורים להכיר מושג כזה-"
"דאלדא?!" נבח ירוק השיער, זורו, מכוון אליהם חרב.
"אתה !!" נבחה רעות חזרה. אבנר השתנק וכיסה את פיה. "אההההאהאהאהא, תצטרכו לסלוח לה," צחקק באימה. ולה לחש- "מה-את-עושה."
"מה?? חשבתי שאמרת שאודה לא אנטישמי!"
"לא!! אמרתי לך שאני לא ז-ו-כ-ר אם אודה לא אנטישמי!!! חוץ מזה זה לא משנה- המאנגה הזו מלאה דם וקרבות תיסתמי את הפה כבר-"
"אבנר, תירגע כבר." אמר דניאל. "נכון שזו מאנגה מסוכנת אבל אודה הורג דמויות רק פעם באיזה מאתיים פרקים-"
"אבל אנחנו דמויות משניות, חבוב!!!"
"לא אנו לא," אמר דניאל ברוגע, צועד אל זורו. "יש לנו הילה של גיבורים ראשיים עכשיו בזכות הסמוראית האנטישמית, וחוץ מזה, דמויות שלבושות כל כך מגוחך פשוט לא מתות אף פעם. שלום!" פנה אל הנערים. כובע הקש התקרב בחיוך וזורו צמצם עיניים בחשד ולא הוריד את החרב.
"אאאה, דניאל??" החוויר אבנר. "אני לא חושב שכדאי.."
"אל תדאג, אחי!" טפחה רעות על שיכמו. "אם רק הסמוראי הזה יגע בך אני אפוצץ לו את הפרצוף-"
"רעות.." מלמל אבנר. "אני לא מתכוון לסמוראי..."
"הלכנו לאיבוד, האם תוכלו להגיד לנו איפה אנחנו?" אמר דניאל.
"ממש לא!" עלז לופי. "כי הלכנו לאיבוד בעצמינו!" זורו נאנח מאחוריו.
"אהאהא, קראתי פעם קצת וואן פיס, הגיבור שם חמוד כמו שזכרתי," הסמיקה רעות, מסתתרת מאחורי אבנר בביישנות. אבנר גלגל עיניים, דומע באומללות. "סימן שבקושי קראת את המאנגה.."
"למה?" תמהה.
"כמו שאמרתי, אם היית טורחת לקרוא להיטים פופולארים-" התחיל אבנר את הקריאה הקבועה, לידו רעות צורחת בדיוק כשידי גומי הופיעו ותפסו את שניהם. "היית יודעת שלופי מטורף!!"
"בואו, בואו!" קרא כובע הקש, כובל את החבורה בידיו ומושך אותם אל המכונית. "הלכנו כבר לאיבוד כולנו, בואו לטרמפ יחד!"
"עעעעעאאא!!!" "קייייייאאאא-" "לאאאאאהוהוווו-" צרחה החבורה, ונפלה אל תוך המכונית שכבר התחילה להתניע שוב ופצחה מיד בנסיעה מטורפת בשנית.
"לאאא, זו חטיפההה!! הצילווו!! זו- היי. איסור נגיעה!!" נבחה רעות, וחבטה בעוצמה קטלנית על ידיו של לופי שטרם הספיקו להיפרד מהחבורה.
"או שכך יהיה לי טוב.." גמגם הסמוראי. "זו נאמי!!"
"זה גם מה שאני אמרתי!!" התפלץ אבנר, ומיד חזר להיזכר שהוא פוחד ממנו והתחבא מאחורי דניאל.
"אז!" זינק נער כובע הקש לישיבה פתאום מול דניאל בחיוך רחב, מרתיע את שני הבנים אחורה. "מאיפה אתם באים?! אתה מדברים בשפה מאוד משונה, מתחת לבועות הדיבור הלועזיות!!"
"אהמ.." דניאל בלע את רוקו בעודו קורא את בועת הדיבור של לופי, ואבנר חבט בו על ראשו בסינון סיבכת-את-כולנו. "אהאהא, ובכן, אם הייתי אומר לך מאיזה מוצא אנחנו, סביר להניח שהיית הורג אותנו."
"יופי!" צהל הנער. "גם אותנו מנסים להרוג!"
"המ, מעולם לא חשבתי שאשמע מישהו אומר את המשפט הזה בכל כך הרבה אושר," אמרה רעות.
"קיצור, לא נחתם בסירה שונה כל כך," פיהק הסמוראי.
"היי, אז מה דעתכם להצטרף לצוות שלנו?" התקרב הנער עוד, ושני הבנים נרתעו אחורה עוד יותר.
"אהאהא, לא תודה, אנחנו.." הזיע דניאל. "אנחנו.."
"במשימה," ירתה רעות. אז מצמצה במבוכה כששני הבנים הביטו בה רותחים. "מה..?? זו האמת, זה לא חושף יותר מדי.."
"למעשה! אנחנו פשוט מנסים להגיע הביתה," זעף אבנר.
"או, וואלה, איפה זה?" עלז הנער.
"האמת?" אמר דניאל, נינוח, האמיץ מהשלושה בכלל לנהל איתו שיחה. "ארץ קטנה מאוד, באמצע יבשת אירופה, מדינה בת שישים שנה, היחידה שיש לאומה שלנו בעולם, מוקפת ארצות אויב ומפוצצת פיגועים, אבל! המצב הכלכלי שלנו בזמן האחרון מאוד עלה לפי החדשות."
הנער לטש בו מבט סקרני ומוזר, בצער מה. "..סוקא.."
"ואחרי שאתה מתרועע לי עם עבריינים מצויירים," סינן אבנר ומשך את דניאל מלופי. "אתה מוכן כבר להתאפס על עצמך ולהתרכז במשימה?! אנחנו צריכים לתקן את הסיפור, מה שלא יהיה, ולחזור כבר הביתה לפני שאמא שלי תגלה שנעלמנו ותשתגע ותצלם באושר את החדר כדי לתעד את היום בו נעדרתי סוף סוף מהבית כמו מתבגר נורמאלי ולא כמו חננה צייתן- קיצור, מאיפה אמורים להתחיל בכלל??"
"מאיפה אני יודעת!!" יללה רעות, נצמדת אל אבנר ונסוגה איתו מפני שני המצויירים, מושכת את דניאל יחד איתו. "אבל אנחנו חייבים למהר לפני שהם מהפנטים את דניאל, כי הוא נראה לי יוצא מדעתו!"
"אוח, אל תגזימו.." מלמל דניאל, אבל הביט הצידה בחוסר חשק, עיניו כמהות. "כמובן שאני רוצה לחזור הביתה.."
"לא אתה לאאא!" נהם אבנר והתחיל לסטור לו לחי אחר לחי. "תתעורר!! אני מכיר אותך אחי, אני יודע מה מתחולל בראש שלך עכשיייייו! אתה ל-א הולך להצטרף לי לכנופיית פושעים יפנים מצויירת, הבטחתייייי לאמאאאאא לשמור עלייךךךך!" זעק בדרמטיות. הוא לא התפנה להבחין בחשיבתו החדה שכבר חלות עליהן תופעות לוואי חמורות של צריחת משפטים קלישאתיים בעקבות שהותם הממושכת במאנגה- בגלל שבאותו רגע החוויר כסיד וקלט דבר גרוע יותר במה שאמר. "או לא.. או לא לא לא אני רק צחקתי-"
אך הסמוראי כבר הזדקף והנער הוער כולו כשזיק מסוכן עובר בעיניו. "מה??"
"מה קורה.." מלמלה רעות. "חשבתי שהוא הזכיר משפט מקודם שהראה על כך שהם מודעים לעובדה שהם מצויירים.."
"לא.. רעות.." ילל אבנר. "הם שמעו ש-"
"אז אתם כן רוצים להצטרף אל הצוות," כל עיניו של לופי זרחו בהתלהבות. תרתי משמע.
"לא לא לא," הזיע אבנר, מחבק עם רעות את דניאל כהורים חרדים. "ולא אמרתי 'אנחנו', אהאהא.. והוא רק ילד, טוב!! אז התקרבנו ממש ליעודנו!! אפשר להמשיך מכאן!! ביי ביי!!! התאבדנו חבר'ה.. בואו ונקפוץ מהמכונ-"
אך הנער מתח מולם יד וחסם להם את הדרך. "נהיהי, לא לא לא."
"קודם נשמע את הבחירה ש-ל-ו בעניין." אמר בשלווה הסמוראי והצביע בסנטרו על דניאל. "אז. רוצה?"
"כל כך לא!!" צווחו רעות ואבנר.
"א.." מלמל דניאל. רעות ואבנר הביטו בו בבעתה, חרדים על חוסר התגובה החד משמעית ממנו- כי זה כבר הספיק כדי לחולל את האסון, ושני המצויירים כבר קיבלו מצידם את האות שלהם.
"טוב- תודה על הכל, ביי!" משך אבנר את שני חבריו בזרועותיהם - והם קפצו מהמכונית. אך זרועו של דניאל נמשכה מאבנר כשכף ידו של לופי הופיע ותפסה בו, מושכת את הנער פוער העיניים חזרה למכונית בעוד רעות ואבנר ממשיכים ליפול.
"לאאא, דניאל!" זעקה רעות, נופלת בגלגולים עם אבנר על המדרכה המדברית.
"אל תסתכלי לאחור, ברחי! הוא יתפוס גם אותנו, אנחנו הבאים בתור-" דחף אבנר בנערה הזועקת בדמעות- "לאאאא! איננו יכולים להשאיר את חברנו שם!! עליינו לחזור!!"
"לא, רעות. זה מאוחר מדי. הוא אבוד." לחש בקול קודר, דמעותיה של רעות מקשטות את הרקע כרסיסי בדולח איטיים.
"לאאאא- הוא לא אבוד, זה לא ייתכן!" נשנקה, מטה את לסתה אל השמיים וזועקת זעקה מרה.
"לא! את מוכרחה, רעות!" נהם אבנר, קשוח. "כי אם לא- תופעות הלוואי החמורות בשהות במאנגה שרק עכשיו שמתי לב אליהן - יגרמו לדמעות המרחפות שלך לשרוט לי את הפנים כי הן עשויות דיו, אז תתאפסי על עצמך ותסתכלי לאן אני מצביע!!"
רעות מחתה את דמעותיה והורידה את ראשה אליו. "לאן?"
"שם, רואה בשמיים?"
על רקע השמיים הכחולים והכהים, נח מן קרע סגול ולא טיבעי אשר גרם לעננים סביבו להתערבל באיטיות מסביב, כמו חור אוזון מוזר.
"אני בטוח שאלו הסימנים הווירטואלים שהשאירה לנו הסמוראית האנטישמית כדי לכוון אותנו אל מקור הבעיה בסיפור. זה נראה לי קרוב, פחות מכמה קילומטרים."
"אבל דניאל!!" זעקה שוב, ממהרת להגיד "סליחה" כששוב השאירה שנייה אחרי זה את פרצופו של אבנר מלא דמעות דיו. "הוא עדיין שם.. לא נוכל להמשיך בלעדיו.."
"דניאל," טמן אבנר ידיו בכיסים והרכין את ראשו, כמתאבל. "כבר נלכד במקומו השייך לו בארץ הפלאות.. אני יודע שזה קצת קשה עכשיו, אבל אני בטוח שהוא איתנו בלבבנו, ישהה שם לנצח בחברתו של פיטר-פן-גירסת-אודה ויטבע לו באגדה של ספינת שודדי י-"
"אנחנו בקושי בפרק השני!" חתמה לו רעות סטירה אדומה על הפרצוף. " את הפה ותעזור לי למצוא אותו!!"
"ולמרות שעכשיו אני דווקא מלא ששון שתלכי אחריו ותילכדי גם את בחברתם," הניח אבנר הנרגן יד על הסטירה מעלת האדים. "אזכיר ואומר לך- זה אבוד! זה כובעי הקש שאני מדבר איתך עליהם, את לא מבינה כמה העניין מסוכן כי לא קראת וואן פיס. קודם נראה לגבי הסימן הראשון מאת הסמוראית האנטישמית, אולי אחר כך היא תופיע כמו בסיפורים לאחר שמגלים חלק חדש בתעלומה או מנצחים משהו - והיא אולי תוכל לעזור לנו!"
"לא מקבלת ממנה שום עזרה!!" נבחה, וצעדה בנחישות אל עבר הנקודה הקטנה באופק שהייתה המכונית המתרחקת.
"רעות, זה יכול לקחת לך שבועות!" זעק אבנר מאחורה.
"אעשה נקסט אוובר, קיביני, ואהיה ישר בסצינה הבאה שהצופים מיד רואים לאן הגיעו הגיבורים אחרי שעות של הליכה. טוב?!!"
"רעוווווות, חיזרי!"
אך הנערה כבר התחילה לרוץ, מניעה את רגליה בנחישות אבירית, מקפצת את שיערה ומזמרת לה את שיר הפתיחה של דיג'ימון, כי בכל זאת צריך תעסוקה לשעות ריצה. "טוב! רעוווווות! תידעי שאני שם בעקבות הקרע הסגול, שתוכלי למצוא אותי אחרי זהההההה!!!"
היא נעלמה באופק, והוא הסתובב ויישר את משקפיו. "אוקיי.." ילל, יודע שזה לעולם לא מתכון טוב להתפתחות העלילה. "התפצלנו."
הוא התחיל לגרור את תלבושת הקימונו בעיקבות הקרע בשמיים. רעות המשיכה במסלולה לרוץ אל עבר האופק, ודניאל.. זה כבר, בפרק הבא!
"סתמי ת'פה ותוסיפי את מילות הזימור שלי:" *מקווה שההודעה תכיל את כל הטקסט, או שאחזור ואערוך.. קיצור אם יש פה משפטים מוזרים או קטועים אני מיד עוברת ועורכת ><"

Dream theater
20/01/13, 19:38
חחחח אדיר, גאונה אחת!

DandiChan
21/01/13, 09:00
המשך, למי שעוקב-

פרק 3 - אבנר גואל! או כך לפחות הוא מנסה

"גומו גומ-"
"לאאאאאאאאאא!! לא את החברים שלי, נער גדול-עיניים בידיוני וארוווווור-"
"הוי." נפנף אליהם זורו בידו, מביט מוטרד בחוג שעוני המכונית שעל ההגה, מאחוריו דניאל מתנפל על לופי טרם מתח ידיים אל חבריו הנופלים לאדמה ומתחיל מתקוטט איתו על הריצפה. "המנוע השתגע, אנחנו נמשיך ליסוע כך בקו ישר בלי שנוכל לעצור או לכוון את ה.. אתם מקשיבים לי?"
"ארררררגגגג עצוווור את המכונייייית-"
"היהיהיייייייי, ז-ה כבר מרגיש יותר כמו וואן פיס-"
"אאאאאאאח!!! קיביני יחסית לדמות עשויה דיו וצבע אתה כואאאאאאאב-"
"הוי," רגן זורו. "אנחנו עומדים להתרסק לשום מקום או להיתקע בעיר שודדי דרכים לא ידועה, מישהו מעוניין בעידכון הזה?"
"עעעעהאהאאא-" ילל לעצמו דניאל ביאוש, מנסה שוב ושוב לקפוץ מהמכונית ולהשתחרר מלפיתתו של נער הגומי. "כמו שאמרתייייייי, אנחנו - לא - רוצים - באמת - להיכנס - לסיפווווווור!!! אנחנו לא ב-א-מ-ת רוצים לפגוש את הפסיכופתים השרוטים מהמאנגות ולהיות במקומן של הדמויות הצורחות והמשתגעות כשהגיבור הראשי דופק את המצב ועושה דברים מטורפים, אנחנו לא באמת רוצים לפגוש כרימינל פסיכי ומסוכן כמו לופי!!"
"אי, אני? פסיכי ומסוכן?" הוחמא לופי, מופתע.
"תנו לי לררררררדת-"
"אולי תירגע," הפטיר זורו בשיעמום. "לא חלמנו להשאיר אותך איתנו ולהמשיך את המסע."
דניאל החוטף בוקס נוסף הפסיק להתקוטט והרים אליו עיניים דומעות בהקלה. "באמת??"
"ברור!" צחק לופי. "מה אנחנו נראים לך, חוטפים??"
"הוווווו, תודהההה-"
"אנחנו נחזור, וניקח את החברים שלך גם," אמר הסמוראי כמו זה מובן מאליו.
"ו-א-ז זו תהיה חטיפה," טפח לופי על שיכמו. "אל תידאג! לא נשאיר את הנאקאמה שלך מאחור!!"
"עעעעעעה סמוראית אנטישמית, תוציאי אותנו מכאאאאאאן-"
"הוי, הגענו!" צהל כובע הקש לאחר כמה דקות נסיעה, מקפץ. "מקום ה-איפה-אנחנו-לעזאזל הבאאאא!"
"מה.." הרים דניאל את ראשו, וראה שהם הגיעו לכפר אקראי, בתיו מתקרבים אליהם באופק.
"רק יש בעיה קטנה אחת," אמר זורו. "נתרסק לשם."
"לאאאאאא!!" צרח דניאל.
"יוהווווווו!!" צהל לופי.
"שום יוהוווווו!!!" זעק דניאל והתחיל לטלטל אותו. "אני לא יכול למות לי בסבבה ולחזור לחיים פרק אחרי זה כמוכם, אני בן אדם אמיתי עם בגרויות ועתיד להשלים, אני לא יכול למות כאאאאאאן!!!"
"האהאהא, אז זה יהיה חבל מאוד-"
המכונית התרסקה לתוך אחד הבתים בקול רם, שוברת את קיר הבית ומבהילה את כל חיות המחמד הצידה. השלושה עפו היישר לפנים הבית, לופי היישר אל הקיר, זורו אל דיר החזירים ודניאל אל תוך דלי מים ענק.
"קייייייאאאא!!!" צרחה דמות הרקע האקראית שגרה בבית, אישה עטופת מטפחת, ובהבחנתה החדה מיד הצביעה על לופי- "זה כובע הקש!!! זה עם השלושים-מיליון באונט על ראשו!!!"
"רק שלושים מיליון?" ברבר פיו של דניאל מהמים. "אנחנו ממש ממש בתחילת הסאגה!!"
"עופו מפה!! משטרה!!! חיל הים!!!"
"לא לא לא, את לא מבינה!!" ילל דניאל הרטוב, מתקרב אליה בידיים מורמות. "אני לא מפה בכלל!! אני ילד אמיתי!! אוח זה לא נשמע טוב בעולם הדימיוני- לא- לא פינוקיו- ילד אמיתי מהעולם שלמעלה!!"
"עעעעה!! עכשיו גם יש להם רוחות בצוות!!!"
"לאאאא!! לא הבנת!!! אני שבוי!!! עיזרי לי- עעעעעח-" האישה בגיל העמידה הכתה אותו במטאטא והבריחה את התיכוניסט האומלל לרוץ החוצה יחד עם שני הפיראטים המצטרפים. "אהאהאאאא, איך המרגש?!" צהל לופי אל דניאל בעוד השלושה נסים בריצה מהבית זה לצד זה, מאחוריהם אנשים נוספים מצטרפים אל האישה הרודפת.
"אתה לא מבין!!" הוריד דניאל את ראשו והתחמק מסיר עצום שהועף לעברו. "אני לא יכול להיות אצלכם בצוות- אנחנו יהודים!! ג'ואיז!! לא אומר לכם כלום??"
"או, האח התאום של ג'נגו??"
"לאאא!! ג'ואיז!! אנחנו לא מקובלים בתרבות יפן והמערב, יש סיבה לכך שמוציאים אותנו מהסיפורים-"
"עוד יותר סיבה!-" הם פנו הצידה וקפצו אל תוך ערימת קש ענקית שנחה על עגלת סוס, והתחפרו בפנים.
"איפה הם?!" נבחה אשת המטאטא.
"שם!!" הצביע איש אחר קדימה. "בכלל שזו סצינת תוכניות מתבקשת, נתעלם כרגיל מהסימנים הגלויים שכל אידיוט היה מזהה מיד ולא נסתכל על הקשים המתעופפים ובליטות הראשים שמציצים מתוך הערימה, ונמשיך הלאה בשאגות קרב!! אאאא-"
ההמולה עברה, ועגלת הקש נשארה לבד. לופי התרומם מיד, מנער את ראשו מהנסורת ומתח יד פנימה אל הערימה, תופס ומוציא את דניאל המתנשף. "הוווי, ת'פסדר?"
"ת- תקשיבו לי, עם כמה שאתם תמימים וחמודים בענייני פוליטיקה, אנחנו לא יכולים להישא-"
"נאאאאא?!!" הזדקף לופי לכיוון מסויים. "זולוווו!! אני חושב שיש שם דוכני בשר איפה שהו!!"
"ת-תקשיב לי רג-"
"תגיד לי," התרומם זורו מתנער מהנסורת גם הוא, אוחז בחרבו וכורע ברך לרדת מהעגלה. לופי בינתיים זינק גם הוא ונתחיל לצעוד במהירות קדימה. "על זה אתה מצליח לחשוב כשאנחנו נרדפים על ידי כפר שלם ועומדים להוצא להורג?"
"תקשיבו לי רגעעעעעררגג-"
"אוהההה, כמה זמן נסיעההההה אני גווע, למה אתם מחכים לעזאזל בוא נזוז כבר-!"
"הלוווווו!!"
"מה??" עצר לופי וקיפצץ במקום, חסר סבלנות.
"אנ-" דניאל השיג את לופי ונעמד מולו, תופס את שתי כתפיו. "תקשיב לי רגע!! אני רציני אי-" הוא תפס בבהלה את מה שהוא עושה ומיהר להתרחק. אחרי הכל, הפנס בעין מהקרב עם לופי עדיין כאב. "אנחנו לא יכולים להישאר. אני יודע שהמושג הזה לא אומר לכם כלום כי אתם בערך כמו דמויות שיטחיות של משחק מחשב שאני מדבר איתן עכשיו, אבל אנחנו יהודים, אנחנו לא קשורים לא לפה, לא לסיפורים יפנים ולא לשום סיפור דימיוני כלשהו- אנחנו תיכוניסטים רגילים עם עולם אמיתי שם למעלה!! נכון שהייתי רוצה.. נכון שכל אחד מתישהו בילדות, או במקרה של פריקי אנימה הזויים כמו שלושתינו, עדיין בגיל הזה- להגיע לעולם דימיוני אחר אל הרפתקאות של שודדי ים וכל זה.. אבל, זה היה מזמן! זה היה מזמן, ועכשיו אני מבוגר..אז.. אז אי אפשר כבר. אתה מבין?!! אנחנו צריכים להיות עם הרגליים על הקרקע!!"
לופי הפסיק בהדרגה לקפצץ ונעמד לבסוף.
"לא שזה קשור, אבל אם כבר.." דניאל לקח נשימה עמוקה והביט סביב על הכפר המצוייר. "אני בכלל לא חושב שאודה.. עם כמה רודף שלום כללי וחסר אנטישמיות שיהיה.. היה רוצהדווקא מישהו ממוצא כזה להיות פה- ושום דבר כאן לא אמיתי בכלל! אז.. אז פשוט עזבו, אוקיי?!"
לופי לא זז, ודניאל, נושם בהקלה על ההקשבה שהצליח להשיג סוף סוף, המשיך ברוגע יותר- "אז אם כמה שזה היה יכול להיות נחמד, באמת תודה, אבל אנחנו צריכים לחזור הביתה, למציאות. יש לנו חברים שם, משפחה, בית ספר, צבא עוד מעט- ואנחנו לא יכולים להשאיר את כל זה מאחור. זה חשוב לנו. מאוד."
"נמ.."
"אז אתה מבין?" הכניס דניאל את ידיו לכיסיו, מכחכח בגרונו על הנאום הארוך וקיווה שזה הצליח מספיק להיכנס לפרופורציות נאום רגשני מנגקאי כדי להיקלט בתודעה מוגבלת של דמות מאנגה.
"כן..."
"אני שמח על ההבנה."
"החלטתי סופית."
"תודה לאל."
"אני רוצה את כל שלושתכם איתנו."
דניאל חטף נפילת רגליים יפנית קלאסית בעוצמה, ונוכח לדעת שזה הרבה יותר כואב ממה שזה נראה. "מ.. מהההה.."
"אם אתם והארץ שלכם כאלה דחויים ונרדפים," הקליל, "למה לכם לחזור."
"דבר אחר מזה, אתם נראים כמו החננות הרכניות של הכפר, אחרי הכל-" אמר זורו.
"של הכיתה, יותר נכון-" השחיל דניאל.
"-אז למה חבורה של צעירים כמוכם מסתובבת ללא השגחה במדבר?" חלף זורו בשלווה ליד דניאל הגוסס שהושיט יד ותפס את הסמוראי בשרוול מ, מתחנן. "לא, זה.. זו הרוח.. אנחנו לא אמורי.. לאאא.."
"אם אתה אומר שאתם רוצים את ההרפתקאות פה, פשוט לכו על זה," חייך לופי, והסתובב חזרה לרוץ אל הכיוון המשוער לדוכן. "ותן לי סיבה מספקת יותר למה אתה לא רוצה להצטרף."
"לאאאא חכוווו אתם לא מביניייים," נגרר התיכוסניסט, מחזיק ברגלו של זורו. "לא הבנתםםםם, לאאאא הבנתםםםם, אווווו למה הכנסתי אותנו-" הוא קץ רגע מהמצוקה הנפשית שלו והבחין במשהו באופק. קרע סגול בשמיים?? אוח... אין לי מושג מה להסיק מזה, אני צריך את אבנר לידי שיקשקש תיאוריות..
אך אז ראה בכיוון האחר משהו הזוי יותר. "רעו-??!!" כמעט פלט, ומיהר לכסות את פיו.
רעות, בריאה ושלמה, שוב במכנסי האלדין שלה וחולצת הטריקו הרגילים, התקרבה מרחוק בריצה ספורטיבית, אוזניה בתוך אוזניות אמ-פי-שלוש ישן והיא מנענעת את ראשה ורגליה בקצב, בלי לראות אותם מולה.
דניאל קם ונסוג מהם לאט, חמק הצידה ומיהר לרוץ אל רעות, לתפוס אותה בידה ולמשוך את שניהם הצידה, ולא הפסיק לרוץ עד שהגיעו לחווה ודחף את שניהם לאולם אורוות הסוסים.
"מה - את - עושההההה?!!!" צרח.
"שנייה." היא הורידה את האוזניות. "כן, מה אמרת?"
"מה את עושהההההההההה?!!!!!!!!!!!!"
"אח!! מה.. סורי על זה. הריצה הייתה מ-מ-ש ארוכה, הייתי חייבת לשמוע מוזיקה למרות נסיבות הצרה. אבל עכשיו אני כאן, חביבי! באתי להציל אותך!"
"אני לא רציתי שתבואו להציל אותי!! נלחמתי בשן ועין בלופי המטורף הזה כדי שלא יתפוס אתכם!! ועכשיו את צצה לי בזירת הפשע!! ה!! באקאאאא!! למה את מסכנת את עצמך!! אל תקריבי את חייך למעני!! לא.." זעק אל הרקיע, כורע על בירכיו. "לא יכולתי.. להגן על אף אחד מהם.. לא יכולתי להציל.. אף אחד מהנאקאמא שלי.."
"יא, אבנר צדק," ניפחה רעות מסטיק, מביטה בו מלמעלה ברחמים. "תופעות לוואי."
"ועכשיו הכל.. הכל אבו.. היי," התעורר. "מאיפה לעזאזל צץ האמ-פי-שלוש הזה? לאן נעלמו הבגדים המביכים שלך? בכלל, איך עשית את כל הדרך הזאת מבלי להתעלף מעייפות??!!"
"נקסט אוור." ניפחה מסטיק שוב. "השאר- תסמיני קומדיה, שמעלימים את הפרטים הקטנים ההגיוניים בעלילה כדי להשלים את הסצינה המצחיקה. איך לדעתך חזרת לכובע המצחייה שלך ולבגדי בית ספר?"
"או, לא שמתי לב," הביט למטה.
"קיצור, אבנר שם צעק משהו על זה שהוא בעקבות הקרע בשמיים. אז, שם, ניפגש כולנו. מזל שאנחנו בקומדיה, אחרת אם היינו קוראים לעצמינו סיפור הגיוני לשמו היינו כבר מתים מתנאי המקום הזה."
"מסכן אבנר.." מלמל דניאל. "בטח לא חלות על הבנאדם הכבד והמציאותי הזה אף אחד מתסמיני הקומדיה."

"מייייייייייייייייייייייםם םםםםםם-"
אבנר טמן את כל ראשו בדלי המים הקשור שיצא מהבאר שמצא לאחר קילומטרים, משמיע קולות לגימה רמים. לאחר דקה תמימה, הרים את ראשו בהשתנקות והתחיל לצרוח אל על. "דניאאאאאאל!!! מטומטם!!!!! ארררררגגגגג אידיוט אחדדדד במה סיבכת אותנוווווווווווו!!! מה לא ברור?!!! מה לא ברור?!!!! לא חרשנו מספיק על וואן פיס ביחד כדי לדעת במה לא להתעסק??!!!!! אררררגגג כשהזאב שואל אותך לאן את הולכת, את מפנה גב בלי לדבר אל זרים כמו שסבתא אמרה והולכת משם!!! כשמונקי די לופי שואל אותך אם אתה רוצה להצטרף לצוות, אומרים ל-א ברור ומודגש ומתרחקים בלי ליצור קשר עין ובלי לדבר!!!! אידווווווטטט דניאלללל במה סיבכת אותנוווווווווו-!!"
"סלח לי," אמר לו קשיש קירח וחביב, נמוך קומה שהגיח כמו משום מקום. "לפי הבנתי שאתה אחד מהדמויות הראשיות, אארח אותך כעת בביתי פה שליד ולא אחבוט בך כי שתית עכשיו מהבאר האישי שלי- ואעדכן אותך בהתפתחות העלילה תוך כדי שאני מקשקש משהו על העבר שלי ועל טרגדיית המקום."
"או, תודה!!" התמוגג אבנר. "הגיע הזמן. רגע.. אבל איך ידעת שאני דמות ראשית?"
"כי אתה משתגע ומדבר אל עצמך, ולדמויות רקע לעולם לא יכולות להיות בעיות. בקר?"
"לא, אנחנו שומרים על כשרות, זו יכולה להיות בעיה.." מלמל ברגע הבא כשהיה ישוב מולו על הכיסא במטבח. "למרות שאין לי מושג מה הרבנים היו פוסקים לגבי אוכל מצוייר, לעזאזל-" הזיל ריר על הבקר מעלה האדים. "למה זה תמיד נראה כל כך טוב כשזה באנימציה?!! עד היום אני זוכר את החרקים שטימון ובומפה בסרט וול דיסני הזה אכלו, כשהייתי קטן- ואיכשהו לעזאזל זה נראה טעים, ואף אחד לא הבין למה אמרתי את זה.. בקיצור," הביט בזקן. "אני מחפש.. אמ.. קרע בסיפור, איך להסביר.."
"כן," אמר מיד, כמו יודע על מה הוא מדבר. הוא הלך וחזר עם ספר תרשימים. "אסביר לך איך זה הולך, כי כבר עברנו את החלק הזה מיליון פעם עם שומרי האנימות הקודמים ועכשיו אני כבר מורגל להדרכה הרישמית והחוזרת הזו."
"תודה..."
"ובכן, אתם כעת נמצאים בדיוק בתחנה בין הסיפור האמיתי ל-"
"רגע!!" קלט אבנר מאוחר, קם ומפיל את כיסאו. "מה זאת אומרת - שומרי האנימות הקודמים??!"
"...אני מניח שהרוח לא סיפרה לכם?"
"לאאא! היא לא סיפרה לנו כלוווום! היא שונאת אותנו, היא אנטישמית!!"
"אז? זו בעיה רק אם הייתם יהודים."
"אנחנו יהודים!!!"
"..אה. אז נדפקתם. קיצור אם תסתכל פה על הציור המתאר, תוכל לראות סביב כדור הארץ את רשת המאנגות הרוחני הגדול. הסטטוס שאתם נמצאים בו עכשיו הוא "תלוש", כי אין אפשרות באמת להיכנס אל תוך הסיפור ולהופיע לעיניהם של הקוראים - הכניסה לעולם הדימיוני קיים בשיכבה בין הסיפורים האמיתיים למציאות."
"א.. אז אנחנו לא באחד הפרקים בוואן פיס?"
"אתם כן. אבל אתם במצב קפוא ומומצא- אתם מתעסקים עכשיו עם הדמויות בלי להשפיע על העלילה האמיתית, כמובן. זהו מציאות נפרדת לסיפור - ועליכם בתוך המימד הזה לתקן את מה שהוטל עליכם, כמו כלי שמשתמשים בו ואז סוגרים שוב - אחרי שתשלימו את המשימה, הסיפור יתוקן מבפנים, בתוך המאנגה."
"מגניב!! ואז- ואז נצא מהמאנגה ונראה את עצמינו בפנים?? ואת הסוף ששינינו בפרקים??!"
"לא. כמו שאמרתי, אתם לא משפיעים על דפי המאנגה במציאות."
"נווווו @#$@#$% אז בשביל מה אנחנו תקועים פה בכלל אתה מקשיב למשהו שאני אומר לך?!?!!"
"המ.. ועכשיו גם לא קשה לי כל כך להבין למה הרוח אנטישמ-"
"אוי, סתמו כבר כולכם!!" צעד משם בעצבים. "יאלה יאלה, הביתה, אין לי כוח לכל זה כבר, היפנים בכלל היו נגדנו במלחמת העולם השנייה ועכשיו דופקים אותנו גם בסיפורים האהובים והדימיוניים שאנחנו תמיד מנסים לברוח אליהם-"
"חכה, נערי. לא גמרתי להסביר, אתה צריך להקשיב!"
"יאלה סבא, רד ממני." הוא יצא מהביקתה ורצה להמשיך אל הקרע הסגול. "נו, לאן הוא נעלם עכשיו?"
"הקרע הזה הוביל אותך לפה, זה מה שאני מנסה להסביר לך! זה כיוון אותך אל המדריך, משם אל שאר המשימות- אתם הם שומרי האנימות!!" קרא בדרמטיות.
"...מה?" ניעור פתאום אבנר, אחרי בהייה בשמיים. "סליחה, לא הקשבתי. חיפשתי את הקרע."
"אני- אני אומר לך שהקרע הובי- תגיד, יש לך בעיית קשב?!"
"הו הו," התנשם אבנר. "לשלושתנו. אחד חמור. אנחנו מעופפים מספר אחת בבית הספר. מכיתה ז', דורש צמצום חומר בשאלות, לי עצמי לפעמים זה גם כולל במבחני אנגלית ק-ר-י-א-ת השאלות, אבל רעות באמת נדפקה בגלל-"
"טוב, טוב, לא משנה!" כבר התחרט הזקן שבכלל העיר על הנושא. "קיצור," התחיל שוב בנימה אפלה וכריזמטית, "אני אומר שאתם הם - שומרי האני-"
"טוב זה לא מ-מ-ש דופק אותנו מבחינת נוחות," הרגיש צורך להדגיש. "אני יודע שאנחנו צריכים להגיד תודה שמקלים עלינו כל כך במקום פשוט להמשיך להתלונן שזה כאילו אנחנו איזה מוגבלים שלא יכולים לעשות מבחן נורמאלי, אבל בכל זאת אתה יכול להבין אם אתה מתאר לעצמך ש-"
"אוקיי!!" ילל האיש. "מה שאני מנסה להגיד לך, אתם שומרי ה-"
"אבל אני יודע שזה כפויי טובה, לא צריך להגיד לי!" הוא כבר יותר דיבר אל אימו במחשבתו מאשר אליו. "אבל זה מה שיש. טוווווב?! מה לעשות, אני שונא לראות את המילים המתוקות 'קשיי ריכוז' 'קשיי זיכרון' 'הקלות' נמצאות בראשית פתקית התעודה, אולי פשוט תוסיפו '' 'סנילי' 'חצי ' וזהו?! אווווווח עכשיו גם הזכרתי לעצמי שאני מתקרב לגיל העמידה והסניליוווווות-"
"די, אני לא יכול יותר," היה הזקן על סף דמעות ונכנס אל הבית. "אני לא יודעת מה חשבה לעצמה הו-קא, אבל אני פורש..."
"תן לי לנחש, זה שמה של הרוח האנטישמית היקרה שלכם, נכון?!" אבנר מצידו רק היה על סף דיכאון והיעלבויות עוד יותר בעקבות התנהגותו של הזקן. "כןןןן! לך!! היהודים פשוט תמיד ידפקו הכל!! זה תמיד אנחנו, נכון?!!-"
"מה הקשר.."
"לכו, לכו לאנטישמית היקרה שלכם שבטח הזמינה עד עכשיו יפנים ובריטים טובים יותר! כןןןן, אנחנו מעופפים ומגושמים מדי למשימה, מה לעשות! תמיד מפשל בלימודים ובחברה ועכשיו גם מפשל במשימות פנטזיה בין לאומיות!! ייייייש למישהוווווו בעיהההה עם זהההההה-"
"הוי. אתה."
אבנר קפא. הוא חייך חיוך מטופש והזיע, מביט למטה אל הצל שהעפיל אדם ענק-הממדים מאחוריו.
"אוי ואבוי.." מלמל לעצמו. "זה גארפ?? או שאנחנו בפרקים ממש, ממש, מאוחרים בסדרה, או שאני הולך לעשות ספויילר איום לקוראים-"
"הוי," עלה קולו של איש הגורילה. "מעולם לא ראיתי את הפנים שלך בחלקה הזו. האם תוכל להסתובב, בטובך?"
אוקיי! זה לא גארפ. "קומאנאסיי," הסתובב. "אטשיווא אבנרו-דס." זה כבר משפט שפריק אנימות כמוהו אומר ישר, בלי צורך בתירגום עולם המאנגה. אך כשהסתובב, משהו תפס מיד את עינו-
מעל הבחור העצום, שזוף העור ובעל הצלקת האדומה ליד העין השמאלית, עם תלבושת המארין- קיפצץ חץ באוויר, אדום, גדול, הולוגרמי. הוא הצביע על האיש.
הסימן הווירטואלי הבא!!
אז מי פה מעופף עכשיו, הא זקן?! הקשבתי לכל ההסברים שלך!! הנה, כמו שאמרת- הובלתי לפה אליך, ועכשיו זה אמור להמשיך אל המשימות הבאות- והנה הסימן הבא ברור וגלוי לעין מהבהב מעל תחילת הדרך הבאה, האהא!! הווו, אני מגושם, ממש, נחיחי! והנה הצלחתי ללא העזרה שלכם, אפילו שזה סימן ממש גלוי בצורה מביכה כמו משחק מחשב של מתחילים בני שמונה אבל עדיין נהיהי-
"המ," נהם לעצמו הביריון, מסתכל על הנער שהתחיל לחייך לעצמו ולצחקק אל האוויר, משנה את הבעות פניו מאחת לשנייה ללא קשר. "אני תוהה אם לכל המתבגרים ממזרח אירופה יש תסמינים פסיכוטים, או שזה פאטא מורגנה-"
"פססססט!!" סינן בצווחה האיש הזקן מפתח הביקתה. "מה. מה אתה רוצה." השיב אבנר בחוסר התלהבות מופגנת, אך הזקן פער עיניים וסינן שוב, חמור פנים ומצביע על האיש.
"מה," ביטא בשפתיו באילמות. מה הוא רוצה שאעשה, שאגש אליו ואפנה לגורילה את הגב?? ושאם כבר חושבים על הגורילה.. למה אני לא זוכר את הדמות הזו? אני ודניאל זוכרים איזה בעל פה את כל הסאגות הראשונות ובקיאים בכל הדמויות, לא ייתכן שפספסנו...
זהו זה.
"שלום!" פנה אל איש המארין. "איך אוכל לעזור לך?"
"בדיוק עמדתי לבקש."
האיש הוציא מחליפתו כרזה, שאבנר כבר שיער מה יראה בה עוד לפני שסובב אותה-
כובעי הקש.
אבנר הביט בכרזה והרים אליו את עיניו. "כן. ראיתי אותם."
הוא הצביע על הכיוון. "אך הם נסעו רחוק. אני רק יודע שלכיוון הזה הם נסעו."
"זה בסדר, זה אומר הכל- זה מוביל אל כפר האורז."
שום כפר ששמענו עליו אי פעם. ידעתי- פילר. אנחנו בפילר אחד גדול.
פילר... שיהפוך לפרק אמיתי וקריטי, אם יקרה בו אסון.
כמו מוות כובעי הקש.
זהו התיקון שבאנו לעשות- לעצור זאת ולהשאיר אותו פילר שבכלל לא הופיע במציאות. באנו לעזור לגיבורים להילחם בבחור, או בכל אחד אחר שאמור לעשות זאת היום.
אבנר חייך.
ומי לכל הרוחות... אמר שאנו חייבים לעשות זאת?
"אנא תן לי להצטרף אל חיל הים. אני רוצה להצטרף אליכם להרוג אותם."
ולהציל את דניאל.
...ואת רעות, כמו שאני מכיר אותה.

"מה זאת אומרת הכנסתי את עצמי לסכנה??"
"הם - בונים - על - שלשתנו," השתנק דניאל, מעיף כל הזמן מבט אל דלת הארווה הסגורה ולחלונות, בפחד שעוד שנייה הפיראטים יופיעו. "הם נחושים עכשיו ששלושתינו יצטרפו!!"
"למה?? מה קרה?"
"סיפרתי עליהם על.. טוב, עלינו, סתם, על המצב הכללי של האומה וכל מיני.."
רעות בהתה בו, מאדימה מזעם. "ואיך.. בדיוק הגעתם לזה?"
"שוחננו.."
"כמה זממממן, דניאל?!"
"יצא.."
"כמה זמממממן?!"
הוא בלע את רוקו. "..עד שבאת."
"אררררגגגגג!!!" צעקה, אוחזת בראשה בעוד דניאל זועק 'שששש' -" שני בנים ים זה מה שאתם, עם הוואן פיס המטומטם שלכם והזאנרים הנמשכים, עכשיו אתה רואה! עכשיו אתה רואה למה הכנסת את עצמיך!! ידעתי! ידעתי שתתחיל לי עכשיו לדבר איתם כמו אל בני אדם רגילים, אתה מוכן להיזכר שהם לא קיימים??! שאתה מדבר אל אוויר??!"
"א.. אני יודע.."
"לא, אין לי כוח אל זה, בחאיית רבי-" דחפה אותו. "אתה הכנסת את עצמיך לזה, עכשיו תאכל אותה, לך לשם, יאלה! אני חושבת שזה יהיה לך בריא דווקא לשהות בחברתם!"
"רעות.."
היא התרככה לנוכח אומללותו, קולטת את המצב. "...אה.. אני מבינה, נכון, אני יודעת.. זה לא קל.. זה קשה לפגוש פתאום את האנשים הנחמדים בצורה הלא מציאותית שאנחנו אוהבים לדמיין אותם, שמישהו פתאום מופיע ומתערב בכוח בעניינים שבחיים אתה לא חולם שמישהו יתערב ויעזור בהם בשבילך. הרי בשביל תכונות ומעשים כאלה אנחנו עובדים קשה בחיים, ובסיפורים טוב-הלב בא בכזו קלות..."
הוא הנהן חלושות.
"אל תדאג. כי אתה יודע מה?" טפחה על שיכמו. "אני חושבת שבדיוק בגלל זה הסמוראית האנטישמית הה המחוצ'קנת שאני לא אכניס עכשיו את כינויי הגנאי החדשים שחשבתי עליהם במשך הריצה הזו כי זה ייקח עמודים- גייסה אותנו למשימה. אם היא הייתה למשל מגייסת איזה סתם נערים שיטחיים בלי התמודדויות, או הערסים האלו שהולכים כל יום לים לצרוח ולשתות ולזרוק חול על זקנים- הם לא היו עומדים בפיתויים כאלו! אה.. טוב.. אני לא חושבת בפיתויים כ-א-ל-ו, בערך האוקיינוס יתהפך על צירו לפני שטיפוסים כאלו יציצו במשהו שנקרא וואן פיס או מאנגה, אבל- הכוונה שלי היא, שאנחנו מסוגלים להתמודד עם ניסיונות ופיתויים כאלה- כי אנחנו עוברים אותם כל הזמן! כל יום, כל בוקר, כל בילוי- כל פעם מתגברים ומתנתקים מהדימיונות והחלומות וחוזרים אל המציאות, גם אם זה לפעמים די לא נעים, כי ככה אנחנו. אנו רגישים יותר. ים יותר. אנו חזקים ומחושלים!"
"..שיהיה," התחייך.
"נו?? רוצה לראות את הכוכב הזורח!!"
"הו, יא."
"מה זה??? לא מספיק מוטיבציה!! בקול יותר- איפה הדניאל הצוהל שאני מכירה?! קדימה, רעות ואבנר, בוא נתגנב אל חדר המורים!!"
"הו, יא."
"עדיין לא," הפטירה נאמי.
"שקט, הוא פשוט מצוברח!" רגזה רעות. "דניאל שלנו מנהיגי וחזק. אל תזלזלו בו!"
"טוב, נעזוב עכשיו את מתקפי זריחת האגודל שלי ונתרכז במה שצריך לעשות," ספק דניאל כפיים. "קודם כל, נעקוב אחרי הקרע. נמצא את אבנר, ו-" הוא השתתק, תופס באיחור קיצוני את מה שקרה כאן עכשיו, וקפץ בבהלה יחד עם רעות.
"מי זה??! מי שם?!!" קראה רעות.
הנערה הג'ינג'ית יישרה אליהם מבט מאחת אורוות הסוסים, עיניה החומות מבזיקות מהאפלה וחיוך צחור שיניים התרחב והפציע. "אהיהי," גיחכה במבוכה, מזיעה מלחץ ומביטה אנה ואנה בערנות דרוכה. היא החזיקה על גבה שק שודדים והייתה ישובה על עקביה לצד הסוס הסטלני והלועס. "טובה קטנה..? אם שואלים, אני לא הייתי כאן."
"הוי, איפה היייייא-!!"
"אנחנו יודעים שאת איפה שהוווווו-"
המולת קולות מחוספסים נשמעה מבחוץ, חולפים על פני דלת האולם הסגורה. העיניים החומות מצמצו ונעלמו, כמו חתול רחוב השומע מכונית. קול דחיפה נשמע מאחד החלונות, ואז דממה.
שני התיכוניסטים נשארו לעמוד כך כמה רגעים. "מ... מה זה היה??" קראה רעות.
"לא זיהית? נאמי היקרה שלך. 'החתול הפורץ'. אני תוהה במה היא סיבכה את עצמה הפעם."
"מה היא עושה פה ללא הצוות.. נא, אל תגידו לי, עוד מבצע נטישת הצוות או גניבת האוצרות שלהם או כל דבר אחר שאמור להוציא אותה מגניבה, פח-"
"לא, נאמי לא הייתה עושה דבר כזה, היא אומנם פחדנית ומתחמקת מקרבות, אך היא נאמנה לצוות ואוהבת אותם, אבל עזבי את זה עכשיו- יותר חשוב, רעות, הצלחת לראות מה היא לבשה??"
"מה, עכשיו אתה רוצה לרדת על מספר מידת החצאית שלי לעומת שלה?"
"פוקוס! צבע, סוג בגד, משהו??"
"אני יודעת..? נראה לי מן.. גופייה לבנה-צהובה, משולשים אדומים כאלה, חצאית צהובה מזעזעת ולא אופנתית עם טבעות חומות, אבל זה לעזאזל חשוב עכשיו?"
"אהא.." דניאל הוריד את מכסה כובע המצחייה על עיניו ושילב את ידיו, כמו במוזת מחשבות קלאסית.
"ובאיזו תופעת לוואי מנגקאית אתה שוהה בה עכשיו??"
"אני מנסה לחשוב.. איפה אנחנו. יותר נכון- מתי אנחנו. נאמי היא הדמות היחידה שמחליפה בגדים בסידרה, זו הדרך לדעת באיזו סאגה אנחנו נמצאים- אבל הלבוש הזה זו בעיה, כי הוא הופיע כמה וכמה פעמים בתוך הסאגה שכבר הבנתי שאנחנו נמצאים בה- קודם כל, בהחלט אנחנו לא בפרקים הראשונים, לפי שלושת התפרים בכובעו של לופי, המעידים שהם עברו את הסאגה עם באגי. אך אין על הידיים שלהם את קעקוע האיקס שעשו לעצמם בסאגת ארבסטה, אז צ'ופר-"
"דניאאאאל, תקתק, אני לא רואה וואן פיס ואני לא מבינה כלום ממה שאתה אומר."
"בקיצור - אז אני לא יכול להיות בטוח אם צ'ופר כבר הצטרף. צ'ופר הוא מן אייל גוצי שאכל מפרי השטן- הוא החצי דוקטור מבוגר- חצי ילד של הסידרה. הוא היחיד שעושה את הצוות הזה נורמאלי. הוא הסיכוי היחיד שלנו. בלעדיו, אין לנו עם מי ממש לדבר, האמת. אבל.." נאנח. "הסיכויים הם אחד לארבע. כי ברגע שצ'ופר הצטרף הם ישר הפליגו לארבסטה וקיעקעו את האיקס."
"אז אתה אומר לי, נתקענו רק עם המטורפים."
"...כמעט."
"מה?"
טראח. הקולות המחוספסים חזרו ודלת האולם מהצד השני נפרצה בבת אחת. מבין האבק שעלה מהריצפה הגיחו בזה אחר זה שודדי דרכים ביריוניים, עוצרים ומסתכלים מסביב בטירוף. "איפה היא?!!"
"קייייא-" התחבאה רעות מאחורי דניאל, שהמשיך לשלב ידיים ולדבר. "יש עוד דמות שנחשבת נורמאלית בצוות, דמות יחידה וחביבה של בחור, שהוא ונאמי מעוררים הזדהות אצל כל הקוראים."
"עיצרו - שםםםם!!!" הכריז קול מאחורי כל ההמולה, מחוץ לאולם. שודדי הדרכים מצמצו.
פ ל א ח. משהו נורה אל תוך האולם, והכל התמלא ענן עשן.
"אל דאגה, ילדיי! מלך הים הדגול הגיע להציל את המצאאאאאב!"
רעות הגיחה מאחורי דניאל בתמיהה, ודניאל חייך חיוך אבהי והושיט את ידו כמציג. "אוסופ שלנו. יוזופה. השקרן, הפחדן, הרכרוכי והאנושי ביותר שצוות הלוחמים הפסיכופטי הזה יכול להכיל. דמות אשר כל קורא מבין מה הוא מרגיש, כשהוא עומד בפיק ברכיים ומת להבריז מהמבצע הנורא והמשוגע הבא שלופי מתכנן כל פרק."
"מתקפת-מיץ אוכמניות-יוזופההההה!!!"
אחד שודדי הדרכים קיבל שפריץ של נוזל אדום על פניו, מסביבו חבריו ממשיכים לא לראות דבר מבעד לעשן וחוטפים על הפרצוף את הנוזל בזה אחר זה.
"הוווווויי!!" שאג אחד מהם, כנראה המנהיג, מעיף את חרבו בראייה חדה ומוחה את היריה. "מי הפרחח?!!" הוא רץ בדהרה מבהילה אל עבר הפתח, לא עוצר לדייק- וממש שבר בממדי גודלו את הקיר שליד הדלת.
דניאל הפסיק מיד לחייך. "אוי לא. זה לא הולך להיגמר טוב..." הוא הוריד את ידו ושלף מחגורת הג'ינס שלו את..
"עדיין יש לך את החרב הסמוראית?!!" התפלצה רעות. "איייייייייייייךךךךךךך-"
"לא יודע." דניאל לא השתהה ורץ קדימה, שולף את החרב בצליל רם. "כנראה לא רק תסמיני קומדיה חלים כאאאאאן-" קולו עלה לשאגת קרב, והוא זינק קפיצה נינג'אית מרשימה- ונתקל בקיר.
"כנראה לא רק התסמינים האלה," נאנחה רעות.
"איפה הוא?!!!" שאג אי שם המנהיג, אור שמש חזק של צהריים מאיר את דמותו המסתובבת סביב עצמה בחוץ.
"א.. אמאלא.." נרתעה רעות מדלת היציאה. "האויבים הטפלים האלה בין הפרקים הרבה יותר מפחידים משנדמה כשקוראים את המאנגה מבחוץ.."
דניאל נחת אל הריצפה ורץ החוצה. מולו, המנהיג בדיוק הרים את ראשו וראה את הנער התימהוני והתימני-למראית-עין עומד מעל גג אחד הבתים בסרפן, אפו הארוך כרגיל מורם אל על, ידיו על מותניו ובירכיו משקשקות.
"עצור- מידדדדדד!!!" הירעים אוסופ, מצביע על עצמו. "אל דאגה, רבותיי! היום, איש לא ייפגע, יוזו-"
"ברח כבר, מטומטםםםםםםם-" חלפה ועברה צרחתה של נאמי, עוברת בריצה עם שק השודדים ונעלמת בעצים.
"עממ." רטן רגע אוסופ על הייבוש הקבוע לאגו הגברי שלו, והמשיך- "היום, יוזופה, מלך הים הגדול, יעצור ממעשיך הנבזיים וישרה שלווה ונחת שוב על הכפר הז-"
"יאלה, פינוקיו, כבר." שריקת יריה נשמעה, ואוסופ נשמט מהגג בתנופת נפילה. דניאל החוויר. אך לאחר רגע ראה את הבחור המתולתול מתגנב מאחורי הבית וחומק הצידה, ממהר לשכב על הארץ ולשפוך מסביב נוזל אדום.
המנהיג בינתיים עדיין חיפש אותו במבטו, משוטט, ואז ראה אותו. הוא התקרב וגיחך, מניח רגל בזלזול על הבחור.
"הא," אמר לעצמו דניאל חרישית. "היית מת, אוסופ שלנו לעולם לא ימות." ואז הגביר את קולו בטון אבירי- "אבל אתה כןןןןןןןןן!!!"
הוא רץ לעברם, מרים את החרב.
המנהיג שעמד שוב להנחית בעיטה על הנער השוכב, הזדקף באחת והסתובב. "ננדא סוד-"
פ ל א ח.
"וואוווווווווווו!!!!!" צרחה רעות. "שכחו ממתקפת גחלת-הצ'ריזרד שלי!!!"
חרבו של דניאל הבזיקה והכתה, מאירה זוהר תכלת.
המנהיג הועף הצידה והתנגש בקיר ביקתה שליד.
דניאל כופף ברך, משנה תנוחה, והרים את החרב אל מול פניו, מסתיר את אפו. "אתה לא תיגע באוסופ..." לחש בקול אפל, שרעות הכירה כשדניאל מזהיר לא לגעת בשקיות הצ'יטוס שלו. "אתה לא תיגע באיש מהדמויות שאני אוהב... אתה שומע."
המנהיג הרים לאט לאט את ראשו, שעון על קיר הביקתה. הוא חייך חיוך מלא שיניים מדממות, פניו מרושעות וריקניות כמו שרק אודה יודע לצייר. "ע-כ-ש-י-ו נהיה מעניין כאן."
דניאל בלע את רוקו, חוזר לרגע אחד להיות תיכוניסט הגיוני ומפחד, אך מיד הבזיקו עיניו שוב ועולם המאנגה צברה בו כוח. "רק נסה. בוא. חכיתי למשהו כזה כל חיי המשעממים תחת."
"דניאל..." לחשה רעות, מצמידה כפות ידיים. אחרי שנייה תפסה את עצמה. "אוח מה זה עוזר לעזאזל איפה יש פה רובים קיבינ-"
"אררררגגג-"
"האיייייייאאאא-"
הנער והביריון התנפלו זה על זה בחרבות, מתחילים קרב מהיר כל כך שלא רעות ולא הקהל הנאסף הצליח לעקוב אחריו.
"הו, לי, שיט," החווירה רעות. "דניאל, לעולם, לעולם, לא ייסלח לי שלא עזרתי לו למצוא את האייפון כשכל זה התח-" היא קלטה משהו מזווית עיניה. אוסופ התרומם בזהירות בינתיים על מרפקיו והביט במתרחש, מבועת.
"האאאאהאהאהא-"
"אאאאחחחח, קיביני אתה לא מנצח אותי-"
"מה קורה, ילדונצ'יק?! הקרב הראשון שלך?!!"
"אולי בגוף עצמו, אבל במשחקי מחשב המוח שלי בדרגת מאסטר, גורילה מצויירת!!"
רעות התחילה לרעוד, לא מסוגלת להתיק את מבטה מהקרב. דניאל החל לאט לאט לסגת לאחור, תנועותיו נהיות כבדות וחלשות יותר, והביריון מצידו נכנס יותר ויותר לאדרלנין. בדיוק כשעמדה לקרוא צעקת יאוש ופאניקה בראותה את דניאל מתחיל ליפול, משהו קטן חלף ברקע- וברגע הבא המנהיג נרתע ונפל, כל פניו מכוסים ב.. מה זה? ביצה נשברת, אם היא רואה נכון.
"הא..הא.." דניאל, שהתחיל לכרוע ברך מרוב תשישות, לא התעכב וחמק מיד הצידה בשנייה שדעתו של המנהיג הוסחה. הביריון נבח בעיוורון, אוחז בפניו המלאים ביצה נוזלית והתנער. "מי - עשה - את - זהההההה-!!!!"
הוא סובב את ראשו, עיניו נפערו לרווחה מבעד לנוזל וקלט במבטו את אוסופ היושב ברעד מרחוק, בדיוק גומר לשמוט את גומיית הקלע. "אתההההההה-!!!!"
"אי..." חשק אוסופ שיניים, בוהה משותק בביריון הדוהר לעברו. "אתההההה-"
"קס," דניאל קם בכוחות אחרונים ורץ אליהם. אוסופ הוציא מכיסו דבר נוסף, השחיל בגומיה וירה אותו בצעקה, עוצם את עיניו- מה שזה לא יהיה פגע היישר במיצחו של הביריון, ולא עצר אותו מלהמשיך בריצה.
"אאאאאאאיייאאא-" דניאל התקרב, עוד, ועוד- והספיק. בשנייה שהביריון כמעט פגע באוסופ, הכה בכוח דניאל בנד החרב - בכל זאת, מוסר מדיני - והעיף את הבחור הצידה. הביריון התגלגל על האדמה.
"אוווו, חיל הים!" נשמעה קריאה מאושרת ממקום כלשהו בקהל. "הם עוד מעט מגיעים!"
הביריון פער עיניים וקם, מועד על הארץ, מעיף מבט שינאה אחרון אל דניאל המתנשף - והסתלק אל העצים.
"דניאל.." רעות הגיעה אליו, תומכת בכתפו בידו. אז, הביטו למטה אל אוסופ, שכנראה - רק עכשיו פקח שוב עיניים גדולות, מביט לצדדים בהיסוס.
"אאאאאה..... פגעתי?" פלט, המום מכדי לזוז.
דניאל ורעות החליפו מבטים, חייכו בחמימות- ופנו לעשות, סוף סוף, את מה שתמיד חלמו לעשות עם הדמות שלו בסיפור-
"אדוני!!!" צרחה עליו רעות והבהילה אותו. "אין לך מושג איך הצלת אותנו!!!"
"אנחנו חייבים לך את חיינו," הצמיד דניאל את כפותיו. "אתה הברחת את הביריון!!"
"...אווווו... סודא??... אה- אהאהא- כמובן!" ניפח את חזהו, מחייך במבוכה ומסיט את אפו באצבעו. "תמיד לשירותכם, יוזופה הגדול לעולם לא יכול לשמוע צעקות עזרה של ילדים חפים מפשע ולא לבוא להצלה, אתם יודעייייייים-"
"איך נוכל לגמול לך טובה???!" השתנקה רעות.
"האם הפיכתינו למעריצים סוגדים מספר אחת שלך יחזיר איכשהו- איכשהו- את הכופר?!!" תלה בו דניאל עיניים גדולות, מחליט לא להזכיר את העובדה שטכנית הם גדולים ממנו בשנה ולא מחא על ה"ילדים".
"אההה?? אהאהאאאא, אין צורך! אין צורך, חמודים, זה באמת נוגע ללב-"
"לא, אנחנו מתעקשים!!" יללה רעות.
"אאאאה, טווווב, שמעווווו- אם אתם מתעקשים, יוזופה כמובן אינו יכול להתעלם ממחוות נוגעות ללב של מעריציו ולא לקחת תחת חסותו את-"
"אאאאאההה!!!" צעקה מישהי מהקהל. משהו בקול היה מוכר, ודניאל סובב את ראשו וקיבתו התהפכה- זו הייתה דמות הרקע ממקודם, שרדפה אחריו ואחרי לופי וזורו. "זה הוווווא!! אחד מכובעי הקש!!"
"קסו-" אוסופ כבר זינק על הרגליים, אך עצר לקריאתה השנייה של האישה- "יש לו גם כן חרב, כמו לשני!! הכניסו את זה לתמונות הבאונטי!!!"
אוסופ הביט בדניאל, ודניאל החזיר מבט, ממשיך להתנשף.
"מ..מה.." גמגם אוסופ, מכווץ את גבותיו בהרהור דואג. דניאל מצידו רק החוויר והניד בראשו לשלילה מצד לצד במרץ. "לא. לא לא לא. זה לא."
"חיל הים פה-!!!"
כמו בתיאום, אוסופ העיף בהם מבט מבוהל אחרון ונס אל מאחורי הבתים ואילו הם נסו לצד השני- אל תוך העצים.
"קדימה, דניאל..." לחשה, נושכת את שפתיה ומביטה אנה ואנה. דניאל ליד בקושי הצליח לזוז- הקרב השאיר עליו פצעים חמורים שהם עדיין לא עצרו לבדוק.
"אוח- קדימה, דניאל, קומדיה! תחשוב על משהו שמח! תחשוב על משהו מצחיק- אבנר בחצאית טוטו רוקד- אני, במדבר, רודפת אחרי ערימת חולות ומנסה לאכול אותם בכפית דימיונית- צחק! אתה חייב להשתמש בתסמיני הקומדיה!!"
"לא יעזור. רעות. תסמיני ה.. הקומדיה.. קעח-"
"הווווולי הולי, אל תגסוס לי דני, אין לי מושג מה עושים בסצינה הזאת-"
"תסמיני הקו- מדיה.. קף.. פועלים כשלא חושבים.. עליהם, כשלא.. כשלא צריכים אותם.. אין לנו מה.. לעשות איתם- קףףף"
"קדימה, יותר מהר.. יותר מהר.."
הם השתחלו בין העצים והצימחייה, והגיחו אל השמש הקופחת לרוץ במדרכת הרחוב.
הם שינו פניות, חמקו, רצו- והדביקו לפתע את הקצב של הגנבת הג'ינג'ית הנסה, רצים לצידה.
נאמי פזלה אליהם לשנייה, וחזרה להתמקד קדימה. היא לא נראיתה כעומדת לנתב עכשיו את הדרך או לעזור במיוחד, אך גם לא הפריע לה יותר מדי השותפים הזמניים לבריחה.
"רואה, אמרתי לך שיש נורמאלים טובים בצוו-קעעחחח.." חייך דניאל.
"כן, כן דניאל, ואני מבטיחה מעכשיו לעולם לא להשמיץ את וואן פיס, רק בבקשה תישאר איתנו.. קדימה, מהר יותר.."
השלושה המשיכו לרוץ, יורדים במדרגות, והגיעו לפנייה מפוצלת ברחוב. נאמי העיפה בהם לרגע מבט, מקמטת את מצחה בדאגה ובוחנת את דניאל הגוסס- אך בשנייה הבאה סובבה את גבה ונעלמה בפנייה השמאלית.
הם רצו אל הפנייה הימנית הצרה, צילם של הבניינים מעפיל על הדרך.
"לכאן- בר זנוח עם אווירה אפלה, אין סיכוי שחוקי המאנגה לא יתנו לנו מנוחת דיבורים-"
הם ספק פתחו ספק שברו דלת עץ בלויה, ונ למקום נעים וחשוך של בר שומם.
דניאל מעד אל כיסא בר רחב, שילב ידיים על השולחן ושמט את עצמו סוף סוף לנוח.
"עד כמה זה חמור?" אמרה רעות בדאגה.
"לא יודע.. אל תידאגי.. אנחנו דמויות ראשיות. אנחנו לא יכולים למות.."
"כן, רק לשבור עצמות, לדמם, לצרוח לסבול להתאשפז לעבור אינפוזיה להיכנס למוות קליני לקום לתחייה- אבל כל זה, כשמובטח לנו לחיות בסוף," זימרה רעות בצינה.
"איך את חושב- קעף.. איך את חושבת שזה עובד.. הא..?"
"לא עובד!! כשאנחנו חוזרים הביתה, אנחנו מחרימים את כל המאנגות!! אתה שומע?! לא חוזרים לכאן יותר!! זה הספיק לי!!!" היא בעטה בכיסא אקראי ושברה את רגלו.
שתיקה מדוכאת ועייפה השתררה. רעות ניגשה לחלון והביטה החוצה. "אוי.. דניאל.. הקרע נעלם."
"תני לגסוס בשקט."
"דניאל."
הוא הרים עיניים מבעד לזרוע. "היא חייבת לתת לנו אות. היא מוכרחה."
"ואולי היא לא רוצה?"
שתיקתו ביאסה את שניהם עוד יותר.
"מה נעשה.." מלמלה רעות, והתיישבה מול דניאל. "שום דבר בזה כבר לא מצחיק יותר. אני רוצה הביתה."
הוא עצם עיניים ושתק. היא שתקה גם, משלבת ידיים ומניחה את ראשה.
הם נרדמו. רעות לשינה טרופה ולא נוחה, ודניאל לשינה מסוכנת שעלולה להפוך לעילפון, ומשם לדברים אחרים.
קולות צעקות נשמעו אי שם בחוץ, קולות המארין הרצים והמחפשים. עוד קולות הצטרפו למהומה, אך הם כבר לא הבחינו, ושקעו לשינתם לאט לאט. הם גם לא ידעו להחליט אם קולות הצעדים מחוץ לבר הם בחלומם או במציאות, והחליטו בשלב מסויים שהם אכן חולמים, כולל את קולות הצעדים אל תוך הבר עצמו.
כשדניאל התעורר, ראה בעיניו מיד את התיקרה הלא נכונה של הבר. וכשסובב את ראשו על המיטה שהיה בה, הבין שני דברים-
א', שצ'ופר כן כבר הצטרף לצוות.
ב', שנאמי כנראה בכל זאת הלשינה למישהו על הבריחה הקטנה שלהם אל הפנייה הימנית.

סוסי המארין הגיעו אל העירייה. אבנר ומורו החדש בעל הצלקת, אנטאקו, ירדו מהסוסים.
"הו, סגן אנטאקו, תודה לאל-" צייצה דמות רקע ורצה אליהם, ואבנר מיהר לבחון אותה במבטו- ככל שהמראה שלה מעניין יותר, כך היא תהיה מעורבת בסיפור יותר, והוא חייב להחליט עכשיו אם היא הולכת להיות נבלה או טובה.
"ראיתי את כובעי הקש!! הם פרצו אל הבית שלי- יש להם עכשיו חבר חדש בצוות!! אתם חייבים להודיע לממשלה!!"
בחאיית רעבק, אין לך חיים, רצה אבנר לתת לה בוקס. הוא לקח נשימה והזכיר לעצמו שזה גוש דיו מדבר, אבל זה לא עזר כל כך- זה היה כמו להגיד לעצמו שההוריקן ההורג את הכלב שלו הוא חסר תודעה. ובלי קשר לדוגמאות המזעזעות שעולות לו לראש כשהוא מנסה להסביר משהו- הוא עדיין שנא אותה על הלקקנות שלה והשקיקה להלשין על חברו.
"אני יכולה לתת לך תיאור מלא שלו-"
"את יכולה לסמוך עלינו, יומא."
שיט, יש לה שם, היא כנראה תהיה מספיק חשובה כדי להיתקע איתנו עד סוף הפילר.
"את יכולה להיות רגועה, מה שגם יש לנו חייל חדש בשורותינו שיצטרף היום אל ג'ארי ומארטה, והוא חריף בשיכלו וכישרוני."
נהיהיהי, תודה, אני עדיין רוצה להרביץ לכם.
"הכירי את אבנר."
"אל תידאגי," חייך אליה חיוך שמיימי. "אני מבטיח לך להביא לך את כל ששת כובעי הקש מתים או חיים, שתוכלי לתלות את ראשם אחד אחד לראווה בחלון. א.." הוא חשש שהוא נשמע יותר מדי סדיסטי לאופי הפרק, אך זה נראה מצא חן בעיניהם והבעתה של האישה הראה סיפוק.
"טוב לדעת שהדור של היום מראה יותר נחישות ומוטיבציה להזדהות עם מטרותיהם של המארין, סגן אנטאקו."
כן, כרגיל, אודה עושה הפרדה קיצונית בין דמויות צבועות ורעות שאמורים לשנוא אותם, לטובות.
"תאמיני לי, אני שמח בדיוק כמוך."
ותאמינו לי, אני לוקח את דניאל ורעות ועף מפה, מגיע הביתה ולוקח יישר טיסה ליפן, מוצא את המחבוא של אודה וחונק אותו עד שיישבע לא לצייר דמויות אגוצנטריות.
הוא לקח נשימה עמוקה והביט אל הכפר המצוייר.
אוקיי, מונקי די לופי, קראתי עליך, גדלתי עליך, התמכרתי אליך- והגיע הזמן לחזור למציאות, ולהרוג אותך סופית.
הוא הרים את סנטרו בהרהורים מרים, מיישר מבט אל האופק כשהרוח מבדרת את שיערו באופן מעצבן על עיניו, עד שהחליט להסתכל לכיוון השני.